16/2/2004 20:42
|
תמי
|
מאת:
|
גם אני עמוק בפנים (ושאלה למעיין)
|
כותרת:
|
אני חושבת שזו עוד אחת מהגזרות שנגזרות עלינו כשאנחנו הופכות לאמהות, יחד עם הלילות הלבנים והחולצה מלאת הפליטות, באה הידיעה שלעולם לא תהיי רגועה לגמרי, שתמיד הפחד על האהבה הכי גדולה בעולם ישב שם, יחדור, ירעיד את העולם. גם אני כמו לירון מסוגלת לבכות רק מהמחשבות על הדברים שיכולים להיות. כשמיה הייתה פיצפונת, יניב לקח אותה מידי פעם להורים שלו (5 דקות נסיעה) כדי שאוכל להשלים שעות שינה. אלה היו השעות הכי קשות שלי. לא רק שלא ישנתי, בכיתי, רצוף, מהרגע שהוא נסע ועד לרגע שבו נשברתי והתקשרתי לבקש שיחזרו כבר. דמיינתי את כל הבא לראש... החל מתאונת דרכים, המשך בנפילה (..מהידיים של מישהו), בצעצוע לא תקני עם איזה חלק קטן שימצא דרכו אליה... הייתי שוחה בים הדמיון הזה ולא היה לי מנוח. אני חושבת שבאמת עברתי את סף השפיות, ואני לא כל כך יכולה להשוות אמהות אחרות אלי. היום... זה בא בהתקפות, אבל יושב בראש כל הזמן. כל היום וכל הלילה. בכל אנחה שנשמעת מהחדר שלה בזמן שהיא ישנה, אני שומעת גם איתות אפשרי לבקשה לעזרה... בכל שקט שבא מהחדר שלה מאיים שקט מוגזם. הכל מפחיד. וזה לנצח. תגידי, מעיין, מה אומרים בסדנה שלך על פחד ברמה מוגזמת, כזה שדווקא לא מחדד את האינטואיציה אלא משתק אותה? מעניין. איזה פחד. ת.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|