16/2/2004 23:53
|
רונה
|
מאת:
|
כל כך מוכר..
|
כותרת:
|
לפני כחודשיים כשירדן נפל לזוגי מהשידה אני שכבתי במיטה. ברגע ששמעתי את הבום (אפילו עכשיו הלב שלי דופק..) כל הגוף שלי קפץ ידעתי מה קרה בכיתי בהיסטריה ועד שהגעתי לחדר שלו - עניין של 7-8 שניות הרגשתי שחרב עלי עולמי. הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן כל הבטן שלי התכווצה ובקושי נשמתי הגרון שלי נחנק הדמעות כבר ירדו וצרחה יצאה לי אבל לא צרחה חזקה אלא יותר זעקה זעקה לאלוהים שרק משהו נורא לא יקרה.... מעולם לא פחדתי ככה. מ-ע-ו-ל-ם. ואח"כ כשראיתי אותו מדמם... חבל על התיאורים הנוראיים רק אגיד לך שהבכי שלי של בעלי ושל ירדן לא ניפסק הרבה זמן. ולפעמים כשאני חושבת על זה אני שוב בוכה... הולכת ומביטה בו מחייכת אליו מקבלת חיוך בחזרה ומעלימה את הפחד. אין מה לעשות הורות מלווה בחרדות. צריך לקחת דברים בפרופורציה וזה לא קל.. אבל מי אמר שיהיה קל?? לי את נשמעת נורמלית לחלוטין. רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|