אני חושבת שהסיבה שאנחנו מסודרים ככה בזוגות היא הסטורית - תרבותית. בחברה הפטריארכלית שלנו זה הסידור, כי בסופו של דבר, הסידור הזה מציב את הגבר במקום הכי חשוב. תחשבי על זה: לו היינו בחברה שבטית- נשית (ואגב, יש חברות, קוראים להן פרימיטיביות אבל מילא, שככה זה הולך:) הנשים היו מגדלות את הילדים, והתפקיד של הגברים היה שולי למדי: הם היו צריכים להביא אוכל ולהפרות את הנשים, אבל במצבנו, התלות של האשה בגבר היא מוחלטת! בגלל שאין אף אחד שמגדל איתה את הילדים, היא חייבת מישהו שיביא את הציד... נכון שהמבנה הזה דפק גם את הגברים, מו שמירבי מתארת, אבל הרבה פחות מאשר את הנשים. רק אחרי חמישים שנה ביחד הם נכנסים לדכאון, לא כל פעם אחרי לידה כשהם מבינים כמה הם לבד בתוך הסידור הזה... אין ספק שהמבנה החברתי המערבי בעייתי מאוד מבחינה נשית. ידוע ומוכר כי נשים (בגדול, כמובן) הן יצורים סוציאלים, חברותיים (מה שמירב כתבה לגבי המבנים של ילדים וילדות מעוגן במחקרים. קראו את הספר "בקול שונה" של קרול גיליגן, שמדבר כל כך יפה על המבנה הפסיכולוגי של נשים/ילדות מול גברים/ילדים), שיתופיים, רוחביים בפעילותם (נשים יכולות לעשות כמה דברים ביחד, גבריפם הרבה פחות) שמפםיקות את המירב משיתוף פעולה וביחד, לעומת גברים שהם אינדיביאוליסטים, הישגיים, ליניאריים בפעילותם, ששואפים לניצחון על האחר (ראו משחקים של בנות - קלאס, חבל, לעומת משחקים של בנים - שם גם אם יש קבוצה, אז היא נגד קבוצה אחרת, ויש מנצח ויש מפסיד, והמפסיד עף, מת). ואצל גדולים? יש מלחמות...). והמבנה החברתי? או אפילו: הפילוסופיה המערבית? מעלה את הסובייקט, האינדיבידואל, מעלה מעלה, לא החברה עומדת בראש הסולם החברתי אלא היחיד. לא רק פוליטיקאיות (הפוליטיקאים לא מכוננים את המבנה החברתי, הם משרתים אותו בסך הכל. המבנה החברתי עתיק בהרבה) - כמה פילוסופיות נשים יש...? אני כבר המון זמן חושבת על פילוסופיית-רחם שתעמיד את כל זה באור אחר... ועוד משהו לגבי איך אנחנו מגיעים לאי הבודד: אותו מבנה פטריארכלי גם מספר לנשים סיפור רומנטי, סיפור רומנטי שהן מאמינות שהן הגיבורות שלו, שהםן אלה שרוצות אותו: בספרים, בסרטים, אחיה בעושר ובאושר עם אהובי לנצח נצחים, האהבה הכי גדולה בעולם... ראיתם פעם גבר מאוהב, אבל באמת? זה היצור הכי חלש בעולם, הרבה הרבה יותר מנשים. למה? כי אולי כשהן צעירות הן לא מבינות את זה, אבל עמוק עמוק בתוך הרחם הנשים יודעות, שהאהבה הכי גדולה בעולם איננה שם... האהבה הכי גדולה בעולם היא לילד שלך, ושום אהבה לגבר לא תשווה לאהבה שלך לפרי רחמך... האהבה הרומנטית, לדעתי, אף היא תוצר של המבנה החברתי שבו אנחנו נמצאות: הנשים הצעירות מאמינות, כמו מירבי בסיפורה, שהאהבה הרומנטית זה הדבר אליו הן שואפות. עבורה הן יעזבו את הכל, את אמא, את החברות, את השבט (הי, סקס והעיר הגדולה נכנס לי פה...), ויעברו לאותו אי בודד, שם יהיו הן היצור החלש ביותר בעולם, כשהגבר שלהן יחזור לשדות הציד הנצחיים מיד אחרי הלידה... כשהן מגלות שאת הילד הן אוהבות יותר מאשר את אביו, כבר מאוחר מדי... מהפכה היתה יכולה להציל אותנו, אבל עד שלא יגיע העידן הנשי, שבו לכולם יהיה ברור כמה הרבה יותר טוב לשבת במעגל ולא להתפצל לאיים הבודדים האלה, עד אז הכי טוב שכל אחת תבין את זה בעצמה, ותעשה עד כמה שהיא יכולה את המהפכה הקטנה שלה, למען נשמתה. מירבי, תודה על מחשבותיך היפות ועל ההזדמנות שנתת לי לפרוש את שלי, שיושבות כבר הרבה זמן בקופסה... ענת
|
תוכן התגובה:
|