|
9/7/2004 23:24
|
דניאלה
|
מאת:
|
|
יקרות, תודה על התשובות בינתיים.
|
כותרת:
|
קודם כל צרת רבים היא אולי נחמת טיפשים, אבל היא בכל זאת חצי נחמה. חוצמזה אני בטוחה שאני אפיק המון מהתשובות שלכן ומהדיון הנפלא אליו הפנתה אותי שחר.
מצד אחד מה שדרורית כתבה נשמע כאילו הוא יכול להיות נכון - יונתן עוד לא בן שנה וחצי ומאד הגיוני לי שאנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא עוד התינוק שלנו ולא משחררים - הוא באמת התינוק שלנו!
מצד שני נראה לי שהכי התחברתי למה שבמבי כתבה כי זה מה שאני עושה בפועל - אני מרגישה שאין ממש משהו מוחשי שאני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. מצד שני המצב עתיד להשתנות מאליו - אם כי בחודש שמיני פשוט לא אהיה מסוגלת לסחוב אותו פיזית, כמו חני, ואם כי בנובמבר יגיע מישהו שלא מסוגל לצעוד בכוחות עצמו.
במבי, מחכה לדברייך בהרחבה, ושחר - אשמח לדעת: מה קרה בסוף? המשכת לסחוב אותו עד הלידה? למדת "לשחרר" איכשהו? יש איזה תהליך מודע שאפשר לעשות כדי ללמוד את זה?... נראה לי שזה משהו שלא ניתן ליזום, רק לחוש.
אשמח לתגובות נוספות.
שוב תודה לכן ולילה טוב, דניאלה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|