דניאלה,
אני רוצה לנסות ולהגיד לך למה לדעתי דרורית התכוונה. נכון שאנחנו רואים את הילדים שלנו כתינוקות שלנו (בטח בגיל שנה וחצי... הוא עדיין תינוק!), דרך אגב, היום הרבה יותר קשה לי להסתכל על נועם כעל תינוק, הוא כמעט בן 3 נראה ומתנהג כמו ילד, וכשיש את גילי להשוואה, הוא לא נראה לי כל כך תינוקי, ובהתאם גם יש לי פחות סבלנות אליו, ויותר ציפיה שיתנהג בצורה פוגרת ולא יעשה לי פלברות. אבל כשגילי נולד, בכלל לא הבנתי מי זה התינוק הזה שבא לגזול אותי מהבובון שלי האהוב שלי. כך שבאמת הרגשות מאוד מעורבים ומאוד משתנים בנושא.
עכשיו לגבי דרורית, זה לא מחייב שהפרשנות שלה נכונה לגביך, אבל מה שהיא ניסתה להגיד לי, ולגבי היא לגמרי צדקה, זה שאני לא מאפשרת לנועם לגדול להתפתח ולהיות עצמאי במידה שהוא יכול. והיום אני מבינה כמה היא צדקה, כי אני רואה איך בכל פעם שהייתי רואה שהוא נתקל בקושי, מיד הייתי עוזרת לו ולא מאפשרת לו להתמודד. לא איפשרתי לו לחוות תסכול ולא איפשרתי לו ללמוד שהוא יכול להצליח לבד. שידרתי לו שאני לא מאמינה ביכולת שלו. אני חושבת שהרבה הורים עושים את זה, אבל אני במקרה "נפלתי" על ילד עם התפתחות מוטורית איטית, שתרמה לחוסר הבטחון, וגם אופי מאוד זהיר שהוסיף לכך, מה שיצר ילד שבוחר שלא להתמודד אם קשה לו. היום אני מאוד מנסה לתקן את זה אבל זה מושרש חזק וגם לי יש נסיגות מדי פעם (שלפעמים עדיין נובעות מחוסר אמונה של למה הוא מסוגל. למשל, פתאום גיליתי להפתעתי המוחלטת שיש ילדים בגילו שמתלבשים לבד. אני לא עלה בדעתי אפילו לנסות לתת לו להתפשט לבד). אז אני מאוד מקווה שזה עוד יהיה ניתן לתיקון. וההליכה במקרה הזה היא רק הסימפטום.
ולבמבי, התאור של שניהם בוכים במיטה, אחד יונק והשני מנסה בצורה מעוררת רחמים להסתפק באיזשהו חלק מגופי, מאוד מוכר לי, והעלה על פני חיוך עצוב משהו... כשאני נקלעת לסיטואציה כזאת רק נס יכול לגרום לכך שמישהו מהם אכן ירדם בפועל.
|
תוכן התגובה:
|
