תודה על התשובות.
נראה לי שבגלל שבשלב הזה אני עוד בהחלט מסוגלת לסחוב אותו על הידיים (סוף חמישי), אני נוטה כן לסחוב אותו כשאני יכולה - למשל, בתוך הבית. הגענו למצב שלפחות חצי מהזמן כשאנחנו הולכים ממקום למקום בבית (מהחדר למטב, מהמטבח לסלון וכד') הוא מבקש לעשות את זה בזרועותיי. קצת מגוחך. בחוץ אני מתעקשת על יד ביד או עגלה - ובד"כ זה עגלה, כי הוא כמובן רוצה ידיים. נראה מה יהיה בחודש שמיני...
אני חושבת בינתיים אנחנו נוהגות די אותו הדבר ויש לי הרגשה שאנהג כך גם בהמשך - כלומר, לזרום עם הסיטואציה. גם אני לא בטוחה אם דרישת הידיים המתמדת נובעת מצורך או ממשהו אחר.
אני חושבת שאם זה משהו אחר, לא נכון לקרוא לזה פינוק, צריך לתת לזה איזה שם אחר, נראה לי, אולי זה כמו שדרורית כתבה - אנחנו לא מצליחות לשחרר ומשדרות את זה לילד/ה. מצד שני, כפי שנדמה לי שכבר כתבתי, בוודאי שאני מרגישה שיונתן הוא התינוק שלי. זה מה שהוא! ראית איזה תינוק אחר שלי בסביבה?... אתן מרגישות שהגדול/ה כבר לא התינוק שלכן?
אבל לדעתי כשאני אומרת תינוקת אני לא בהכרח מתכוונת ליצור קטן וחסר אונים שתלוי בי, כי אני דווקא מרגישה גאווה ושמחה על ההתפתחות והצמיחה והגדילה של יונתן. בוודאי שיש בי נוסטלגיה לתקופות מוקדמות יותר (פרה-הליכה, פרה-זחילה), אבל אני הרבה יותר מתענגת עליו עכשיו, כשאנחנו מתקשרים מילולית, כשהוא יכול לבוא כשאני קוראת לו וכו'.
כלומר, אני לא מרגישה שמשהו בי מעודד אצלו התנהגות "תינוקית". הוא אפילו גמל את עצמו מציצי על דעת עצמו בשבוע שעבר (אולי עם קצת עזרה שלי - אני צמצמתי לשתי הנקות, א"כ לאחת, ועכשיו הוא ויתר עליה. אולי אפשר לטעון על חוסר היכולת/רצון שלי לגמול אותו שעודדתי אצלו התנהגות תינוקית, אבל הנה הוא הראה לי מה זה...).
|
תוכן התגובה:
|
