שחר - ברור לי שמה שדרורית אמרה לא בהכרח רלוונטי אליי. היום שוחחתי עם חברה שהעלתה אפשרות אחרת - אולי אני דווקא קצת דוחפת אותו יותר מדי, באופן לא מודע, למשבצת של הילד, כדי לפנות מקום לתינוק, והוא מביע את מחאתו ע"י כך שמתעקש על הידיים כל הזמן, כדי להראות לנו שהוא עדיין קצת תינוק בעצמו. ואולי גם בלי שנחוף אותו בכלל הוא חש איכשהו שמעמדו כתינוק בסכנה ועושה את זה.
אני ממש לא מרגישה שאני לא משחררת או לחלופין משחררת מדי. בהתייחס למה שאת כתבת, אני דווקא מרגישה שאני בהחלט נותנת לו הזדמנות להתנסות לבד, לחוות מצוקה, וכו', אני גם תמיד מנסה להסביר לו איך לעשות בלי לעשות עבורו בפועל אם נראה לי שהוא יכול, ושואלת אותו אם הוא רוצה עזרה ולא מיד נותנת. דווקא בקטע של לקחת על הידיים, אני חושבת שכן בא לי בהתחלה באופן טבעי לשאת אותו ממקום למקום מחוץ לבית, פשוט לא חשבתי "לאמן" אותו, עד שלא ראיתי אמהות אחרות לילדים בגיל דומה עושות זאת. אבל תביעת הידיים המוגברת באה הרבה אחרי שהתחלנו לתת לו ללכת לבד. בהתחלה הוא דוקא היה מבסוט עד הגג מתחושת החופש, נראה לי.
מעניין שכתבת שכשהבייבי החדש הגיע דווקא היה לך חיבור חזק יותר לילד הוותיק - רוב הסיפורים פה הם הפוכים, אני מרבה לקרוא על אמהות לתינוקות קטנטנים שמאבדות את סבלנותן לגור הוותיק וזה נראה לי כל כך מוזר.
ובמבי - נראה לי שאחד החלקים בהורות לילדים בהפרשים קטנים כל כך, הוא שבאמת בגדול יש עדיין משהו מהתינוק שזקוק לתשומת לבנו הפיזית, בצורה של לשאת על כפיים ולחבק עם כל הגוף, ושלא מסוגל להבין דחיית סיפוקים ו"אמא תחבק אותך אחרי שתניק/תחליף" וכד'.
לסיכום, אני דבקה במה שכתבתי בהודעתי הקודמת, אזרום עם יונתן, אסחב אותו כל עוד אהיה מסוגלת וכל עוד ארגיש שזה נכון, ואם נצטרך להגיע לשלב שבו הוא ילמד שלא ניתן לשאתו על הידיים פשוט כי יש מישהו אחר בידיים שלא יודע ללכת ברגל -אז זה מה שיהיה, ונתמודד עם זה.
תודה לכן יקירותיי, אני מניחה שאפנה אליכן עוד שאלות בהמשך.
|
תוכן התגובה:
|
