הרבה הרבה אחרי גיל שנה. ואהבתי את זה מאוד מאוד מאוד... וגם עכשיו היא לפעמים תינוקת. אבל גם גדולה נורא. וזה בדיוק מה שצריך לחוות (לא מהמקום המעצבן של "חכי, חכי, עם שני ילדים..." או אני-יודעת-משהו-שאת-לא, פשוט כי דברים משתנים, כמו שכתבנו (את ואני), ואני כבר מה-זה מחכה לשמוע איך זה אצלכם, כי זה מין הסתם דומה ושונה נורא:-)...
דווקא היה לנו קטע קצת מבאס לפני שני לילות. עוש הלך לעבוד בסטודיו בלילה, ובדרך כלל שניהם ישנים אחלה. אבל היא התעוררה וממש היתה זקוקה ל"על הידיים" (בכתה, כנראה חלמה משהו רע). היא ביקשה לעבור למיטה שלנו (בדרך כלל היא מסרבת ואוהבת את המזרון שלה. היינו בטוחים שאחרי שהוא ישן איתנו היא תרצה גם, אבל לרוב היא ממש לא רוצה). אז לקחתי אותה למזרון שלנו, והוא התעורר מהצרחות שלה, ועשה פרצוף נעלב (איך הרסתם לי את האחלה-שינה שלי?!) והתחיל לצרוח. אז הייתי במיטה עם שניהם צורחים, והאמת שזה היה ממש בסדר, אבל נכמר לי הלב בעיקר עליה. הוא היה על הציצי, והיא נאלצה להסתפק בלהשעין עלי את הראש. וזה לא הספיק כל כך. אז מדי פעם היא המשיכה לצרוח, ואז הוא שוב עשה את הפרצוף הנעלב (קצת מצחיק) שלו, והתחיל לצרוח. הייתי נורא קולית עם זה, אבל התקשרתי לעוש שיבוא, כי ממש הרגשתי שהיא זקוקה לידיים אולטימטיבית - רק היא. והוא בא והכל נרגע. אבל אני יודעת שאם זה במקרה היה נופל על יום שהוא חא ישן בבית (קורה פעם-פעמיים בשבוע, עבודה), אז זה היה ממש בסדר. הם כבר שניהם התחילו להירדם עלי, והיה לי נורא נעים, אבל רציתי לעשות את המקסימום אם אפשר. טוב, קצת זיינתי ת'שכל... :-) עפרה
|
תוכן התגובה:
|
