האמת, קראתי שוב את מה שכתבת ובעצם... אני באותה צרה:-). אילי אומנם הולכת הרבה יותר זמן, אבל עדיין רוצה לפעמים על הידיים. גם כשאני עם איתמר על הידיים, וגם כשאנחנו לבד. אני עושה בערך מה שאת עושה - מציעה לה יד, ואם היא מתעקשת לוקחת אותה, אם אני יכולה. אחרי הלידה לא יכולתי לקחת אותה, אז פשוט אילתרתי ומשום מה היא היתה פחות צריכה את זה אז. אבל עכשיו יש הרבה מצבים שאם זה מרחק קצר, אני לפעמים מרימה את שניהם. ואם אני ממש לא יכולה, אז אני אומרת לה שאני לא יכולה וממשיכה להציע לה יד. כמו שכתבתי לך קודם - אני מאלתרת ומתנהגת בהתאם לסיטואציה. גם בהריון, גם אחרי הלידה וגם עכשיו. אני מנסה לחשוב על זה כעל צורך ולא כעל פינוק, אבל אני ממש ממש לא בטוחה שאני צודקת. אבל כמו שכבר אמרו לפניי - לבחור את המלחמות, ולא בא לי שזאת תהיה מלחמה. כי אני בטוחה שלפחות חלק מהפעמים זה באמת צורך.
אבל לפעמים אני ממש מעדיפה לקחת אותה ואותו, כי נכנסנו לתחום של "הצילו! הילדה בורחת". אז אם היא מתחילה לברוח לי ברחוב או בכל מקום שזה לא יהיה, פשוט אין לי ברירה אלא לתפוס אותה ולסחוב אותה (היא רצה מהר!!). אני כל פעם מנסה לא להשתפן וללכת איתם לבד, אבל אחרי הפיקניק של שבוע שעבר, נשבעתי לעצמי שאני לא עושה את זה יותר לבד. אני עוד אספר על זה בקרוב, פשוט אין לי כוח כרגע.
בקיצור - כמו שכתבתי, הרבה דברים ישתנו. יכול להיות שהוא כבר יעדיף ללכת לבד, אבל בואו של אח חדש יחזיר אותו לרצון להיות על הידיים. נראה לי שאם נאמנים לסיטואציה, זה איכשהו מסתדר בכל פעם מחדש. אני מתכוונת - אם באמת אי אפשר אז לא. ואם אפשר - אז למה לא... משהו כזה.
עפרה
|
תוכן התגובה:
|
