לא יודעת מהיכן להתחיל. נשואה באושר עם ילדה קטנה בת שנה וקצת. בעלי אוהב אותי. מעריך אותי. מתחשב. עוזר. חבר אמיתי. אבל לא מוכן **לשכב** איתי. וגם נשיקות צרפתיות ארוכות כבר לא קיימות יותר. טיפה נגיעות מפעם לפעם. רפרוף חביב על השיער שלי. מבט אוהב. ותו לא. מאז ההריון לא היה כלום (אפשר לעשות את החישוב בקלות). בהתחלה, היתי עסוקה בהריון (יש גברים שלא אוהבים סקס והריון ביחד. שמעתי מחברות ובכלל). אח"כ הלידה וביתי המקסימה, שגזלו ממני תשומת לב ומשאבים גדולים. והגוף. ובכלל. אבל 5 חודשים אחרי הלידה, הבנתי שיש פה קטע.
בהתחלה, ניסיתי על קצות אצבעות. ריחרחתי. אח"כ לבשתי מחלצות וניסיתי פוזות סקסקיות וטריקים. אח"כ שאלתי בעדינות. אח"כ בצורה ישירה. אחת לחודש אני פותחת את הנושא. גורנישט. אני מקבלת תשובות המעידות על הדחקה מצד בעלי (את יודעת. אנחנו עייפים. את צודקת. בואי נפסיק לדבר ונעשה. אני אוהב אותך. נשמך אלייך. כל תשובה שתחשבו עליה ברפרטואר כבר ניתנה לי). אני מקבלת המון סוגים של תשובות שנראה שהוא בעיקר מקווה שאחת מהן תקלע למה שאני רוצה לשמוע.
הוא טוען שהוא אוהב. נמשך. רוצה. אבל לא יוצא. ברור לגמרי שאחרי כל כך הרבה זמן, אין כאן שום יד מקרה. אלא מניעה (ואולי הענשה כלפי) מכוונת וברורה, רק עטופה במסווה רך ואוהב. ייעוץ זוגי לא בא בחשבון, מאחר ובעלי לא מוכן להודות בכך שיש בעייה. אני ניסיתי הכל. באמת הכל. אני לא מעיקה מידי בנושא, אבל גם לא משחררת. לא מוכנה ליזום בעצמי, כי אונס לא נמצא בתוך הרשימה של הדברים שאני מאמינה בהם. אין לי מושג מה לעשות ואיך לפעול. הדיבורים - מיצו א עצמם. איומים - אפשר לאיים כשמוכנים ללכת עד הסוף. וחוץ מזה, אני אוהבת אותו בכל ליבי.
אני חושפת בפניו את התחושות. את העצב. הכמיהה. הערגה. חוסר ההגינות שבכך שהוא למעשה מכריח אותי לוותר על דבר כל כך משמעותי. הסיכון שבקיומה של המערכת הזוגית. ויש כאן מילכוד אמיתי נוסף, מאחר ואני לא רוצה ש"יעשה לי טובה" אלא שבאמת ירצה אותי. נכון שאני לא מה שהייתי פעם. אבל הגוף חטוב, ואני נחשבת "גוד לוקינג" (בוא נגיד שהיו לא מעט גברים שהיו מוכנים לעשות לי את הטובה).
אני לא יכולה לתאר מה זה עושה לדימוי העצמי. אפשר לדמיין לבד.
מה קורה פה? אני חיבת להבין למה זה קורה לי? מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. אני חייבת תשובות עומק. כי את כל הטריקים של "לעבוד על האהבה" ולהחזיר את הברק לחיים כבר ניסיתי (כן. כ-ל הטריקים!). אני מפחדת שפשוט ארים ידיים, ואשאב לתוך האין הזה. ואתרגל. ולאט לאט אצבור קליפות. מרירות. תסכול. ולא רוצה שהמצב יגיע לשם.
זקוקה להארה.(ולהרבה יותר מכך)
|
תוכן התגובה:
|