יקרה שלי, לצערי הרב מאוד מבינה אותך יותר מדי טוב. מכירה מגופי את הלאות והכבדות האלה שכאילו מכפילות את כוח המשיכה, מכירה את חוסר הטעם שבלקום ולהסתובב בבית. מכירה את חוסר הכוח לחפש את השליחות, ואיתו את הכמיהה לאיזה חץ מכוון, להתחלה של שביל שאפשר ממש להרגיש אותה ברגליים, למישהו שיתן יד, או לפחות יאיר את השטיח האדום שיוליך אותנו... לא סובלת את הימים האלה! ועוד משהו - הם לא יגמרו על ידי אף אחד אחר חוץ מעל ידינו. גם כאן נקודה וגמרנו. הקץ לאשליות.
איך יוצאים מזה? רק ע"י עשייה משמעותית לנו. גם סנדוויץ' יכול להיות עשייה משמעותית - כל אחת ואיך ואיפה שהיא מצליחה להכניס ת'משמעות החמקמקה הזו, אבל עדיף משהו שיהיה יותר עמיד, יותר בסיסי, והכי חשוב - קבוע. לצאת מהבית - גם אם זה לעבודה ממש לא מעופית. לצאת כדי לפגוש אנשים ולהחשף לעוד עולם. זה סוג של חיים שנראים נורא בנאליים למישהו מבפנים, אבל לטעמי יש בהם מן ההכרח לבריאות נפשית. סוג של אינטראקציה שטחית / גברית / מובנית בריבועים שאין אותה בבית. במקביל, לא להפסיק לרחרח: מה מעניין אותך? איפה אפשר ללמוד את זה? גם קצה, גם דרך קטנה. קורסים שאולי לא מרגישים כמו ה-מקצוע, אבל משום מה מרתקים אותך, או לפחות מזקיפים לך את הצוואר בעניין. להתקשר לאונ' הפתוחה ולבקש רשימות קורסים אפשריים. לשלוח לחמך בפורום ולשאול אם מישהי מכירה קורסים מעניינים בתחום זה וזה. לשאול חברות (אני ככה הגעתי לקורס גישור, בזכות מיכלפי ויעליקה - וזה היה שווה כל רגע). לפתוח את התודעה הזו שאין שום מנוס. לעשות את זה בחוסר חשק - זה בסדר. מדי פעם יבליח איזה ניצוץ ואז תדעי שאחריו את הולכת. לאט לאט יתגבשו עוד ועוד ניצוצות. מבינה? הכי חשוב - להפסיק לפנטז על מישהו שיבוא. להטמיע חזק שזו רק את. וגם אם את לא יודעת לאן את הולכת - את מתחילה לצעוד ונראה איך יתפתח משם. פשוט להתחיל. הצעד הראשון הוא הכי קשה. הוא באמת נראה לי תמיד מנוגד לכוח המשיכה. אבל לצעד השני כבר יש תנופה - וזה כבר הרבה יותר קל.
שיהיה בהצלחה לשתינו. ותגידי לי אם יש לך רעיון או התקדמות... אולי אבוא גם (: ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|