נתנת: זה באמת מדהים, הדמיון בינינו. גם אני התחברתי תמיד עם המורות/מפקדות השונות שבהן התאהבתי, ונעשינו חברות טובות, כמובן מבלי שיקרה כלום. ואז מצאתי מישהי חדשה שעוררה בי תקוות, ו'זנחתי' את מושא האהבה הישן. אני, בניגוד לך, לא שמרתי על קשר עם כמעט אף אחת מהאקסיות הכמוסות שלי, למרות שכולן היו באמת בני אדם נהדרים. מן הסתם זה בגלל שחברות טובות יש לי מספיק, אני צריכה 'חברה'. ה'אקסית' היחידה שנשארתי איתה בקשר היא באמת מישהי שאחרי חצי שנה כבר נמוג הצורך שלי בקרבה אינטימית איתה. מה שמסקרן אותי הוא -איך הגיבה תול על הווידוי שלך? מן הסתם עזר שכבר לא הרגשת כך כלפיה. גם לא הבנתי עד הסוף אם התכוונת לכך שיש חלל מסוים בנשמתך שההתאהבות בנשים עוזרת לך למלא, או שהתכוונת למשהו אחר.
לא קראתי את הספר שהזכרת, אנסה לחפש אותו.
לדעתך, האם לא להגדיר את עצמך עד הסוף זו לא התעלמות במובן מסוים? להיות נשואה ועדיין להתאהב מדי פעם, בגרשיים או שלא בגרשיים, בנשים - זה לא לחיות בהכחשה? לטעמי כן, אבל זה לא אומר שאני פוסלת את השיטה. אני צריכה לקרוא בעיון את דבריה של ליאתיתי ולהגיב מחר.
|
תוכן התגובה:
|