עברנו תקופה קשה וארוכה של בעיות כלכליות, עייפות נוראית, אבטלה, עצבים מוות ואבדן. בנוסף שנינו נושאים על גבינו "תיק" רציני מפעם, שגורם לנו להיות רגישים ונזקקים. פשוט נגמר הכח. ואיתו כמה עצוב, האהבה. אין לי כח בשבילו. לו אין כח בשבילי. כל מה שאני אומרת מעצבן אותו וההפך. אני בוכה ואין לו סבלנות לזה. הוא לא משתדל, אני לא מעריכה...שנינו לא מבינים לא מפרגנים. רבים כל הזמן. חרא. אני כבר לא מצליחה להזכר למה בכלל התחתנתי איתו. ולמה אהבתי אותו פעם. וגם הוא. אבל...אני יודעת שפעם אהבתי אותו. ואני גם +++יודעת+++ שהיו לי סיבות. אני גם הייתי מאוהבת לחלוטין, אבל גם היו לי סיבות. אני אדם מאד פרקטי, ואני זוכרת שחשבתי הרבה לפני שהתחתנתי דווקא איתו. ידעתי שאנחנו מתאימים. גם בגלל הצרכים המיוחדים שלנו. ובהחלט הייתי גם מאוהבת. זוכרת שהתרגשתי רק מלשמוע את קולו. סקס מדהים והמון. באמת מאוהבת. עכשיו, גם כשמי מאיתנו מחליט לרומם את המצב רוח, ואנחנו עושים משהו נחמד, זה מחזיק לערב אחד-שניים. אפילו מוזר לי לחבק אותו. כאילו אדם זר. טוב נו, לא באמת זר אבל לא מישהו שאני מחבקת כל יום. יש דרך חזרה? יש אפשרות לשיקום? או שצריך להפסיק עם הדכאון הזה עכשיו (פרדה). כי המצב קשה גם לו, גם לי וגם לילדה המקסימה שלנו.
|
תוכן התגובה:
|