מכתב מעומק הלב של אמא של ילד שעבר התעללות
קודם כל, תודה לכל המתעניינים בשלומנו ובשלומו של יהונתן(שם בדוי). זה מאוד מחמם את הלב ועוזר!
אני מבקשת לשפוך קצת את הלב שלי בכתב ולשלוח במייל לכל הורי הכתה, פשוט, אני לא מצליחה לדבר על על מה שקרה לנו (כן כן. לנו, לכולנו) כי חונקות אותי הדמעות.
מבטיחה להשתדל לא להלאות אתכם יותר מידי עם האלימות המשעממת הזאת. ומי מכם שלא בא לו לקרוא, מוזמן להפסיק כאן.
אני רוצה לנסות לספר לכם על מה שקורה למשפחה של ילד שהוא קרבן למעשה אלימות מכוונת, קצת אחרי שנגמרת הדרמה הגדולה.
אז ארבעת הילדים הפוגעים באו על ענשם. הם הורחקו מבית הספר, קיבלו שיעורי בית על אלימות ואף אמורים לכתוב ליהונתן מכתב התנצלות. ויאללה, נקסט, נכון? התנצלו, עשו עבודה, גמרנו, לא?
הרי החיים ממשיכים ויש שיעורים להכין ומטלות לבצע ועוד מעט ראש השנה וצריך להזמין כבר נופש ומה היה שם בכלל בכתה? כמה ילדים שיחקו עם יהונתן כמו כדור פינג פונג והשפילו אותו עד עפר? בקטנה. סתא-ם בצחוק. ואיך ההורים הנודניקים שלו עשו מזה עניין גדול, לא? איזה לא "קולים" הם. שיזרמו קצת, מה יש? הם פוגעים בכיתה מ ג ו ב ש ת.
אז מהזוית שלנו שלנו זה נראה לגמרי אחרת.
מהזוית שלנו, זה לא כיתה מגובשת עבור ילד שחווה כזו התעללות. זה לא כיתה מגובשת, כשצפויה לנו שגרה, אם ככה אפשר לקרוא לזה, של טיפול בהשלכות הקשות של אותו "משחק", ימים רבים ובמישורים רבים. (וברור לחלוטין שזה לא היה משחק)
כרגע חלפה על פני אמו של אחד הילדים הפוגעים, לא הפוגע הראשי אבל פוגע. היא חלפה על פני כצפוי, נטולת אמפטיה לחלוטין... וראו זה פלא, אף שוטר לא נקש על דלתה. אף עובד סוציאלי לא הטריד את מנוחתה. היא כעסה כי העזנו לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מדי לטעמה, כי העזנו להתלונן על מחמל נפשה ולהרוס לה את השבוע.
אותה אמא הביטה נכחה במבט כעוס וזעף. ללא אומר, צעדה על פני בסך, שהרי היא מגדלת נשמה טהורה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב על הקיר (אם לא מביאים בחשבון כמובן גרירת ילד על רצפת הכתה, מכות, ומעשים נוספים שאנו נאלצים לגלות לזוועתנו) הוא הרי בסך הכל הוא שיחק (בבטיחותו של יהונתן) ואנחנו, ההורים הנודניקים שלו, סתם מתבכיינים עכשיו.
התגובה של אותה אמא צפויה ועם זה נתמודד. זה החלק הקל.
החלק הקשה עוד לפנינו. התמודדות יום יומית של מעשה מכוער ומיותר שארך בסך הכל הפסקה, ההפסקה הארוכה ביותר בחייו של יהונתן.
ועכשיו יבואו ימים אחרים. ימים שייראו בסדר גמור וימים אחרים, של כעסים לא מוסברים, תופעות גופניות מוזרות, סיוטים בלילות. לא המצאתי כלום. זה מה שהוסבר לנו על ידי גורמים מקצועיים, לא נגענו. זה לחם חוקם של קורבנות אלימות.
אבל אנו נטפל ביהונתן עד שייעלם אחרון הסיוטים. אנו נהיה שם בשבילו עד שהצלקות הנפשיות תחוורנה, עד כמה שנוכל למחוק אותן עבורו.
יהונתן ילד אמיץ. הוא צרח, הוא ניסה לברוח ולהזעיק עזרה אבל זה בלתי אפשרי, כשארבעה ילדים גדולים ממך מחזיקים אותך בכוח וגוררים אותך פנימה לכתה, כדי שלא יראו את המשך ההתעללות.
יהונתן דיווח בדיוק את מה שהיה צריך לדווח, למרות האלימות והשפלה שחווה ובכך הוא עזר למנוע הישנות מקרים דומים לאלה בעתיד.
ואני, האמא הטרחנית שלו, עושה כמוהו. לא פופולארי, נכון. לא זורם, אבל הדבר הנכון!
זה המעשה הנכון, למרות שליהונתן זה כבר לא יעזור. זה המעשה הנכון, כי זה יעזור לכולנו וזה אולי הדבר היחיד שבאמת עוזר לגבש כיתות. כולי תקווה שכל אחד מאיתנו ילמד מזה שיעור משמעותי. גמר חתימה טובה. כזו אמיתית, בין אדם לחברו.
אמא של יהונתן
נ.ב סביר להניח שבהמשך יכתבו כאן הורי הילדים הפוגעים. זה טוב. זה יפתח ערוץ על אלימות, מהזוית הלא כל כך מדוברת שלה, זה יאוורר רגשות של כולנו ואולי תצאנה מזה תובנות, מי יודע? וכולנו יודעים שאין לנו זמן לעשות את זה במישור הלא וירטואלי. רק אנא, שימרו על תרבות הדיון.
ואתן כבר בטח מזהות אותי...כל כך הרבה שנים, ביחדלא הולכות ברגל:-) למי שיש את המייל שלי, אשמח לדבר... באותה הזדמנות שנה טובה לכולכן. אתן מקסימות!
|
תוכן התגובה:
|