כמה סיפורי לידה, שפורסמו בפורום לאחרונה, הוכיחו לי פעם נוספת, שדרך ארוכה עוד לפני, מצאתי את עצמי קוראת אותם וליבי נשבר בקרבי. כמה סבל מיותר, כמה עגמת נפש בתהליך היפה בעולם.
בעקבות כל אותם סיפורים החלטתי לשתף אתכן בסיפור לידתו של בני הבכור. אני משתפת כחלק מהרצון שלי להשתחרר, להעביר את הכדור הלאה, להמשיך את חיי משוחררת מהעול הזה. החלטתי שבמקום ללכת שוב לייעוץ, אשתף אתכן, בנות השבט שלי (-:
אני פונה אליכן נשים יקרות, שעברו חווית לידה לא קלה, אל תשמרו בבטן – כתבו, דברו, עשו מה שנראה לכן מתאים על מנת לעבד את החוויה ולעשות שלום עם עצמכן. אני מרגישה שעד שלא אעשה זאת אשאר תקועה במקום שאינני רוצה להיות בו. פרסום הסיפור הוא חלק מתהליך העיבוד ותקוותי היא שיום אחד אוכל לשים את חוויות הלידות שלי במגירה המתאימה בליבי ולהמשיך הלאה משוחררת ושלמה יותר. לאחר כל ההקדמה הזאת, אתחיל.
המדהים הוא שאני זוכרת הכל בפרטי פרטים, זוכרת מה לבשתי, זוכרת מה חשתי, זוכרת ה-כ-ל, הזמן אינו מכהה את הזכרון ולו במעט.
הריון ראשון - הרגשתי טוב פיזית ונפשית, הרגשתי בשלה, רציתי את הילד הזה בכל מאודי.
הייתי יפה וזוהרת, מתגאה בבטני המתעגלת ומחכה בקוצר רוח לפגוש את בני, בכורי.
חורף שנת 96 התחיל כבר להדאיג, ינואר הגיע וגשם איין ואז בבוקר ה- 5 בינואר הנסיך שלי הביא את הגשם וחורף שנת 96 היה אחד הגשומים שהיו…
באותו בוקר, קמתי והלכתי לשירותים, ראיתי המון דם, ישבתי על האסלה וקראתי בקול חלוש לבעלי, אני חושבת שהגיע הזמן. לקחנו את התיק ונסענו לבית החולים (לא אציין את שמו רק אומר לאלו מכן היודעות היכן מיקומי הגיאוגרפי, שזהו בית החולים הקרוב ביותר למקום מגורי) קיבלה אותי מיילדת יפה, חמודה ונעימה. כל כך שמחתי, הרגשתי בידים טובות, הרגשתי בטוחה. ואז היא אמרה לי שנגמרה לה המשמרת, הכניסה אותי לחדר לידה והלכה לבלי שוב. שכבתי שם על המיטה, כל תחושת הבטחון התפוגגה לה ואז נכנסה אשה לא צעירה והתחילה לסדר, שאלתי אותה אם היא המיילדת שלי והיא הפטירה כן, אמרתי לה נעים מאוד אני אסנת ומה שמך? שוב היא הפטירה שמי טובה, אח!! כמה רחוק היה שמה מהמציאות…
שכבתי לי שם בחדר הלידה המגעיל והמנוכר הזה, בעלי איתי, כואב לי ואף אחד לא בא לעזרי. בשלב מסוים ביקשתי אפידורל, הגיע רופא מרדים גס רוח וארוגנטי, בעלי התבקש לצאת החוצה, המרדים עשה את שלו והלך, חיכיתי וחיכיתי וכלום לא קרה, לא אפידורל ולא נעליים…. קראתי למיילדת וביקשתי ממנה שתקרא שוב למרדים, הוא הגיע, בדק מה שבדק ובישר לי בחיוך מנצח: גברת (למה תמיד קוראים לי גברת?!) את מהנשים האלו שהאפידורל לא עובד עליהן!! מה? מה זאת אומרת? הוא לא הסביר והלך.
אני זוכרת שבשלב הלידה הפעילה, שהיה ברור שמשהו לא מתקדם כשורה, פניתי למיילדת וביקשתי ממנה תעזרי לי, בבקשה תעזרי לי והיא הסתכלה עלי במבט קר ואפילו לא ענתה לי. מסביב אני שומעת צרחות וצעקות (אמא, אמא מה עשית לי? איך תמיד אמא מגיעה לשם? אולי תסבירו לי את זה) והנה אני הפולנייה הגאה שוכבת בשקט, מקסימום נאנחת, תרבותית כל כך, מאופקת כל כך, ואף אחד לא מתייחס אלי, חוץ מאותה מנהלת משמרת שנכנסה לצעוק עלי: גברת מה את עושה פה ערומה?! תתלבשי מייד, ואני לתומי חשבתי שאני יולדת, יולדים עם בגדים? לא סיפרו לי.
ואז כמובן הגיע שלב המצוקה, נכנסו שלושה רופאים, שלוש מיילדות ורופא ילדים אחד. בעלי גורש מהחדר, רופא אחד התיישב לי על הבטן, הייתי גוש בשר, לא הייתי אישה, הייתי וגינה שצריך לחלץ ממנה את התינוק הזה, צעקו עלי, ישבו עלי, איימו עלי. האיום אכן התגשם ומכשיר הוואקום הופיע משום מקום, אני זוכרת ששכבתי שם וכל הסיוטים שלי החלו להתגשם אחד אחרי השני, ואני לבד, בלי בעלי, אני עדיין את זוכרת את פרצופו החיוור, שהוציאו אותו מהחדר.
ואז מגיע הרגע, מנסים פעם אחת, לא הולך מנסים פעם שנייה עוד יותר חזק ועוד יותר חזק ואני נקרעת לגזרים ואני בלי אפידורל, אני בלי כלום ואני לבד.
ואז הוא יוצא הנסיך שלי, שחיכיתי לו כל כך, מיד הוא נלקח לבדיקת רופא ילדים, אותי משאירים עם רגלי תלויות באוויר ואז המגיע הרופא שלעולמים ייזכר כ"איבן האיום", הוא כמעט ואינו מדבר עברית, הוא איש גס וכמעט אלים, אני שוכבת שם עם רגלי מפושקות, מדממת בכמויות וכל מה שמדאיג את האדון זה שחלילה לא אדמם על בגדיו הנקיים והאחות אומרת לו אולי נשים לה קומפרס על המקום, והוא בשלו רק רוצה לגמור עם זה, עם האישה המגעילה הזאת שמדממת לו על הבגדים. אני מבקשת הרדמה מקומית והוא שואל אותי למה? סליחה?! ואני מגייסת את שארית האסרטיביות שנותרה בי ומתעקשת על הרדמה מקומית, רגלי רועדות וכולי דואבת.
ואז משאירים אותי שם לנפשי, את הנסיך שלי שמים באקווריום בכניסה לחדר, עוד לא ראיתי אותו, אף אחד לא טורח להביא לי אותן ואני רואה אותו שוכב שם, כל כך רחוק ממני, אני לא מסוגלת לקום והוא שם בקצה החדר. אחרי זמן שנראה כמו נצח מרשים לבעלי להכנס ואנחנו מתייחדים לנו עם בננו הקטן.
לאחר מכן במחלקה מחברים אותי לקטטר. אחרי זמן מה אני מרגישה פתאום שאני רטובה, הקטטר יצא ממקומו ואני שוכבת במיטה מלאה שתן, אני מנסה לקרוא לאחת האחיות ואף אחת לא באה. בת דודתי שבאה לבקר אותי הולכת לקרוא להן, הן מתווכחות ביניהן מי תיגש אלי, "הרי מה שקורה לה שם בין הרגליים זה פשוט גועל נפש", במילים אלו! השהייה במחלקה הייתה סיוט ארוך ומתמשך, לא אלאה אתכן בפרטים משום שזה לא סוף הסיפור ובטח עוד מעט ישבר לכן…
לאחר שלושה ימי האשפוז איומים למדי, צוות אחיות לא תומך, לא מסייע, אחיות תינוקיה קצרות וחסרות סבלנות – אחרי כל הכף הזה חזרתי הביתה. בני היה תינוק נוח, ינק כל שעתיים וחצי, עלה יפה במשקל, אבל אני לא התאוששתי, המשכתי לסבול מכאבים עזים באזור התפרים ולמטה מהם. נבדקתי ע"י רופאת המשפחה שלי, רופא הנשים שלי ועוד שני רופאים פרטיים, ששילמתי להם ממיטב כספי וכלום! כולם אמרו לי הבעיה אצלך בראש, אין שום בעיה פיזית. בתוך כל זה המשכתי להניק ולתפקד כמיטב יכולתי, כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי – אין לך שום בעיה, קדימה תמשיכי. האחות של רופא הנשים שלי אפילו הגדילה לעשות ואמרה לי: את לא האשה הראשונה שיולדת, תאספי את עצמך! וכך נגררתי עם עצמי ועם מכאובי קרוב לחמישה חודשים, חזרתי לעבודה והתנהגתי כאילו הכל בסדר, כל אותה תקופה ישבתי על כרית, ללכת לשירותים היה בכלל חוויה מפוקפקת… בסוף נשברתי ואמרתי OK הבעיה בראש שלי אז בואו נטפל בראש לי, אבל רק לפני אולי כדי שכירורג יראה אותי, אולי תפרו אותי לא טוב. הלכתי לכירורג, שרק הסתכל עלי, לא בדק ולא נגע ואמר לי שיש לי קרע בפי הטבעת והוא מתפלא שהחזקתי מעמד עד עכשיו!! אחרי שהקשתי הוא אמר (כמובן לא לציטוט) שהקרע נגרם כנראה כתוצאה מהפעלת הוואקום בעוצמה חזקה מדי. לא תאמינו – אבל לא הייתה מאושרת ממני, יצאתי החוצה לבעלי ואמרתי לו יקירי אני נורמלית! יש לי בעיה פיזית, הייתי כל כך מאושרת שסוף-סוף עלו על העניין וזה לא בראש שלי. לאחר כשבועיים עברתי ניתוח לתיקון הקרע + כריתת טחורים (בשביל הכף…) לקח לי בערך שלושה שבועות להחלים וכך שבני היה בן חצי שנה יצאתי לדרך המלך.
אחת המסקנות שלי מהסיפור הזה, היא להיות קשובה לגוף שלי, רק אני יודעת מה באמת עובר עליו ועלי, מאז אני משתדלת להיות קשובה לעצמי ולא לתת לאף אחד לומר לי אחרת. כך קרה גם בלידתה של מיה, אני ידעתי כל הזמן מה קורה לגוף שלי, רק שאף אחד לא טרח להקשיב לי…
אני מודה שאחרי הניסיון המר הזה חשבתי שלעולם לא אעשה עוד ילדים, שבני היה כבן שנה וחצי התחלתי ללכת לייעוץ על מנת לעבד ואולי גם לאבד את החוויה הרעה הזאת ואכן שבני הבכור היה בן שלוש וחצי נולד אחיו בלידה קלה, מהירה וטובה, ממש חוויה מתקנת.
את סיפור הלידה של מיה כולכן מכירות ולכן לא אוסיף.
תודה שהייתן איתי עד עכשיו, אני כבר מרגישה טוב יותר, עכשיו שהכל כתוב, הכל בחוץ, אני לא לבד עם העול הכבד הזה.
לפעמים בלילה, שילדי ישנים, אני נכנסת לחדרי השינה שלהם, מסתכלת עליהם, לפעמים מוחה דמעה ולפעמים מבקשת מהם סליחה, סליחה על הדרך שבה באו לעולם, כניסה קרה, מנוכרת ואלימה.
אני מקווה שהדרך בה אני מגדלת אותם תכהה במעט את כאב כניסתם לעולם.
נתתי לחברה טובה לקרוא את הסיפור לפני פרסומו, היא אמרה שהתיאור שלי מתמקד בעובדות ולא בתחושות שלי, יש צדק בדבריה, אני מניחה שעדיין, למרות שעברו כמעט 7 שנים, לא עיבדתי לחלוטין את לידתו של בני הבכור ולבטח לא את לידתה של מיה. דרך ארוכה עוד לפני, עד שאעשה שלום עם עצמי ועם לידותיי אבל אני יודעת היום שאני בדרך הנכונה.
תודה לכן יקרות
אסנת
|
תוכן ההודעה:
|
