הינו במסיבת יומולדת של שכנה, שהיא וחבריה שייכים לקהילה של יהודים משיחים. אז לקחה אותי אחת מהן לארבע עינים בצד (אני ויובל האאוטסיידרים היחידים שם), וסיפרה לי על ישו (יהושוע), ועל הקהילה, ושאלה אותי אם אני רואה שהם שונים משאר האנשים, אמרתי לה שלא (מפגש, אוכל, סמואל טוק...רגיל.). אז היא פשוט היתה ח י י ב ת להראות לי מי הם באמת, אספה את כולם כי "מירב רוצה לראות את הקהילה שלנו"...ואז הם הביאו גיטרה, שרו שירים על אלוהים, רקדו במעגל... והצחיק אותי שבאתי פשוט למסיבה של שכנה, ופתאום קהילה עושה לי ממש שואו כדי שאצטרף... מי אמר קהילה ולא קיבל...חייכתי כולי.
שיר ולירון, ריגשתן אותי, ושמחה בשבילכן שזכיתן, ושיר על האומץ שתפסת...איזה כיף לכן, מקווה לזכות במשהו דומה בילד השלישי...היה לי מעט מאוד מזה כשבנותי היו קטנות והייתי זקוקה כל כך. הלואי וכולנו נזכה. מבינה אותך לירוני שיש לכם מחשבות לעבור דירה עם השכנות, יש לך נכס אמיתי. לע', לא ממש מצאתי את הסתירה המהותית. מנסה לעקוב אחר דבריך. משפחה שתמיד נמצאת שם, זה נפלא. נשים שמרימות דגלים, יש כל הזמן, ואת מוזמנת להרים אחד משלך, גם כאן הונפו לא מעט דגלים, וזה נפלא. המרוץ אחר הזמן, הוא תוצר ישיר של בזבוז אנרגיה- כמו שכתבתי על הגזעים. נכון שקשה לשנות חיים ממצב של בזבוז אנרגיה לניצול נכון, אז אולי באמת כצעד ראשון, נשים החולקות גורל דומה זה יהיה צעד נפלא. בכלל, מאמינה שאם יש משהו שאנו באמת רוצים להשיג- תמצא הדרך באהבה. צריך פשוט להתמקד במטרה, לעשות צעדים בגודל סביר, ולא לתת את כל הפוקוס במכשולים (כי אז מי ירים את הרגל לצעד הראשון....). אפרתי, תודה על החיזוקים יקרה, וכן ...מבינה. מחבקת אותך על הקשה והעצוב. יודעת שבעוצמות המדהימות שלך תגדלי מהם. כרמי, דולתי המופלאה, איזו זכות לי שאת כאן איתנו. כן ירבו אמן ואמן, ויודעת שאת בדרכך, מעודדת נשים להכיר בעוצמות שלהן. נשיקות הרבה, ועדיין מצפה למפגש איתך. גליה, מכירה את הגעגוע הפיזי הזה, כל כך יודעת על מה את מדברת...מאחלת לך את הכוח למקום האחר. והוא לא צריך להיות רחוק או קשה השגה, לרוב זה ממש מתחת לאף, לעשות צעד אחד קטן בדרך למקום האחר. בהצלחה. קצת היפו', כן, האמת היא ששנים אני מדברת על שבט קהילה שבט...ויובל היה אומר לי מה פתאום אנחנו כאלה אינדיבידואליסטים, ולשבט יש חוקים נוקשים ו.. ו.. ו.. ואת יודעת מה עוד (ראיתי כבר שאת יכולה להמשיך את הרשימה לבד). אז נסוגתי חזרה לאי שלי, ולא מצאתי מנוחה, וסירבתי להשלים. היום אין איזושהי אוטופיה שאליה אני שואפת, אני מניחה שאם היו לי את כל התשובות לאיך נכון לי לחיות, איך לשמור על האיזון הזה בין קהילתיות לפרטיות- כבר הייתי שם. ואני לא. אבל מפיסות ההבנה שאספתי, אני מבינה שחסר לנו בחיים יסוד בסיסי, ואני לא מוכנה להשלים עם חסרונו, אז כמו שאפרתי כתבה- קודם כל אני מצביעה על החוסר ואומרת- ככה לא ! ויש את פיסות ההבנה שמהם יצרתי לי מודל. הבסיס הוא רעיוני ולא ברמה הפרקטית. כי אם יש ההסכמה לרעיון, כל אחת תוכל לממש משהו מהרעיון הזה באופן שיתאים לחייה. אחת זה כוס קפה פעם בשבוע עם חברה, אחת תבלה ימים שלמים במחיצת אמהות,לאחת צהרון יעשה את זה (:-))...כל אחת מה מתאים לה. מאמינה בשינויים קטנים ויציבים. מניחה שככל שארשה לעצמי להתקרב לאמת שלי, הדרך תתבהר, ועמה יבואו גם תשובות פרקטיות, אבל בשביל שארשה לשינוי לבוא אל חיי, אני חיבת להכיר בחלקים אותם הייתי רוצה לשנות. תמי יקרה, תודה לך על היותך. על הביחד והלחוד, לא היתחסתי ללחוד, כי חשבתי שממילא יש לנו ממנו הרבה... אני באופן אישי עם כל החברתיות, זקוקה להמון לבד. אבל היתי רוצה שתהיה לי קהילה סביבי. שהמרחב שמחוץ לבית יהיה בית. מרחב משותף לקהילה. טלי, תודה על הלינק. אעיין בשמחה בהמשך. נעמה יקרה, אם נוח לך במקום שבו את נמצאת, מעולה. אומרים- "אם לא נשבר- אל תתקן". אם שפה גברית זה מה שטוב לך, אין מקום תוויות ולא לשינוי. אנחנו הרי לא שטנץ, נכון שיש דפוסים חברתים, אבל הם אף פעם לא מותאמים לכולם. רק אשתף אותך על עצמי שאני באה מתחום מאוד ריאלי, מתמטיקאית, וכל מה שמוגדר כנשיות ממש לא עשה לי את זה. עד שלמדתי את שפת הלידות, ומשם נפתח לי עולם שלם של שפה עדינה עוצמתית ורכה, ושמה נשיות. היתה לי חברה שחיברה אותי לזה, ובהתחלה היה נראה לי מוגזם ודביק, החשיבות הזו שהיא נותנת לכל פרט. לידות לימדו אותי לראות את האלוהים שבפרטים, וזו הדרך הנכונה עבורי. אבל זו אני, וזה מדבר כנראה למי שזה נכון עבורה. אין דרך אחת לכולם. רק מה שנשאר באויר הוא מה גרם לך לעצור ולהגיב כך כאן, וזה כנראה את יודעת או תדעי בזמן המתאים. אני, איזה אתגר. אהההם... יש הרבה מאוד נשים שרוצות לעזור ולהעזר ולא עושות זאת. הן עדין מאמינות שכולן מסביבן מסתדרות, ורק אצלהן משהו דפוק בעצמן או באי שלהן. הן לא רואות את הבעיה בעין רחבה. הן יכולות לשקוע בדיכאון או לזרוק את הילד מהחלון (או כמעט) או לפרק את התא המשפחתי כי משהו בו מרגיש דפוק. הנסיון שלי הוא להציג את התופעה, את האשליה שגדלנו לתוכה, כדי לאפשר לעצמינו לבחור להשתחרר ממנה. מקווה שהובנתי. דניאלה, תודה. בחיפוש אחר שביל הזהב, גיליתי שאם אני מאפשרת למשאלת לב שלי להשאר בראש, בלי לבטל אותה ב"טוב, זה הרי בלתי אפשרי"..וכו' , אז כמו שכתבתי ליעל זר- הדרך תמצא. מאחלת לך. מעייני...ככה...מה יהיה...עוד פעם אנחנו נפגשות ככה, באמת ?? בכל פינה בחיי? חיבוק גדול שולחת לך כאן. טוב, אז עכשיו אני צריכה לגבש תכנית פעולה...האמת, הבאת לי רעיון...נדבר יקירה. סאלוש... אז זה המתכון שלכם, יפה, למדתי. איזה יופי שאתם מיישמים את זה ככה. ראיתי גם את התוצאות בסיפור המדהים שלך, מצטיירת שם זוגיות מאוד מיוחדת. אשרייך. ולגבי עבודה בסביבה נשית, זה נראה לי להיט, אני מכוונת לזה מאוד.
|
תוכן התגובה:
|