|
28/3/2004 11:08
|
אפרתי
|
מאת:
|
|
עוד כמה מילים
|
כותרת:
|
אני חייבת להגיד משו על זה. בוודאי שאפשר לבטל את הדברים מהר מהר, מין חולמת כזאת תלושה מהמציאות..בסדר..הבנו. אפשר גם להיות במקום הכמהה הזה,הרעב, להרגיש שהדברים רובצים חזק חזק על יבלות מדממות, וגם משם לרצות שזה יילך רחוק רחוק. לשקוע שוב בכהות החושים הזו (ששיר מדברת עליו בדיון של עוד כמה דפים, ושייש לי הרבה מה להגיד שם, ומעט זמן, מקווה לחזור). אני הולכת למקום של האבטיפוס. למקום הזה של מקור ההשראה. של האידאה האפלטונית. אני רוצה להבהיר משם את החיבור הנקי והמבין הזה של ההדהוד מרחם לרחם. החוויה הזו שהיא לא שיפוטית, החוויה הנקייה של ההתחלקות בכל הדברים שכשמתחלקים בהם הם הופכים פשוטים יותר. משאירים פחות לבד. אמרתי כבר במעט מילים. זה מתחיל בקטן, בלהרגיש שזה לגיטימי, בלהרגיש רצוי, אהוב, מתקבל. בלהרים טלפון ולקטר עד עמקי נשמתי הבוכייה על הדבר הכי עצוב ושטוטי שקרה לי, אבל שגורם לי לבכות באוטו בחושך, בדרך הביתה. ואז לקחת נשימה עמוקה, ולהיכנס למתקפת היומיום, והילדים, ואמבטיות וסיפור, ולישון, ושיניים ומוצץ..וכאלה. אבל... שבלב פחות עמוס, או אולי בכל העומס הזה יש גם שימחה שאת לא לבד והקטע הדבילי שהיה לך בסופר פארם שרצית נורא לקנות לך משהו ועוד פעם עצרת בעד עצמך או שמילה שמישהו אמר לך בעבודה ביאסה אותך לאללה..או שאת מרגישה מה זה לא שווה היום, ודברים כאלה שאת יודעת שזה שטויות ושזה סתם, אבל בכל זאת זה ישנו וזה בוכה לך בבטן.להדהד את זה בלי חשבון, לרחם שתהדהד לך הבנה בחזרה.. זו בשבילי, ההתחלה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|