|
1/4/2004 12:30
|
נעמה
|
מאת:
|
|
מירב, השארת אותי עם פה פעור...
|
כותרת:
|
כאילו את מתארת אותי. קוראת אותי בלי להכיר. עבודות יד? הייתי שם. הפסקתי כי זה לא היה טוב מספיק. כי הרגשתי מגוחך לצייר מה"בטן" ולא מהראש. מצד שני - כשאני רואה עבודות שנעשו מתוך יצר ולא מתוך העתקה, אני נאלמת דום. בעיקר כשהיצירה מדברת אליי.
אני בטיפול בחודשים אלו ממש. לא בגלל משהו מיוחד (למרות שתמיד יש טריגר, כמובן) והנושא הזה של "שחרור עצמי שלי" עלה כבר כמה פעמים. המפחיד הוא, שאין לי מושג לאן זה יוביל. כאילו אני יודעת שהשינוי מחכה לי איפה שהוא מעבר לפינה ואני רק צריכה לעבור אותה כדי לתפוס אותו, ולדעת מהו.
זה עוד יבוא, אני יודעת. רק קצת מפחדת ליפול לשם. אני לוקחת גם את המשפט של אחותך. מוצא חן בעיניי. ולגבי השיר של גלי עטרי - אני לא צריכה את הקישור שנתת בשביל המילים. הוא מדבר אליי מאד, ולקח לי זמן להקשיב למילים שלו ולראות כמה הן נכונות עבורי. הוא אולי השיר היחיד, שמצליח לגרום לי לטיפל'ה חונק בגרון...
תודה, חמודה, ואני מאחלת לך הצלחה ואושר לכל אורך הדרך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|