אני חושבת שצריך קודם כל לתת להם את התחושה שסומכים עליהם, על מנת שיקבלו בטחון. הרי רבות דובר פה על אבא שלא מצליח להרגיע את ילדו- אז למה מהסבים והסבתות אנחנו מצפים לקסם? הם לא עשו את זה כבר שנים! ובטח שלא עם הילד הספציפי הזה, שיש לו אופי משלו ורגשות משלו וצריך להכיר אותו!
לא יודעת, אני באופן אישי מאושרת מההורים שלי מהרגע שמיה נולדה, אבל מעולם לא "בחנתי" את היכולת שלהם להרגיע.... א. כי אי אפשר היה להרגיע אותה בזרועות של אחרים כשאני בסביבה. ב. כי אני רוצה לחבק אותה בעצמי כשהיא בוכה.
קחו את הזמן. תנו להם להכיר אחד את השני. כשהם פיצים זה קצת מפחיד להתעסק איתם- חמי למשל לא הרים את כל הנכדים שלו עד שהגיעו לגיל שלושה חודשים. אז מה? ככה מתאים לו.
אפשר מידי פעם לספר על גישה מעניינת שקראתם עליה, לתת מאמר פה ושם, ובעיקר: להדגים. תתנהגו לידם לילד שלכן כמו שאתן רוצות שהם יתנהגו. במקום ללמד ולבקש שיקראו, פשוט תדגימו. אין כמו חיקוי.
ואגב, לפני כשבועיים מיה החליקה מהספה לרצפה היישר על הראש, אצל ההורים שלי. אצתי רצתי אליה, חיבקתי ונישקתי וניחמתי ושיקפתי וליטפתי, והיא, האומללה בילדים, הסתכלה על משהו מאחורי, והופ- פתחה את זרועותיה והעבירה את כל משקל הגוף שלה אל אבא שלי... לא נעלבתי בכלל...
תמי.
|
תוכן התגובה:
|
