אני יכולה לספר לך על עצמי, שמעולם לא החזקתי תינוק לפני הלידה ,לא אהבתי ילדים בכלל, ולא ראיתי מה חמוד בתינוקות, כולם נראו לי מכוערים ותובעניים. ראיתי אימהות שנראות זוועה ומתוסכלות וזה לא משך אותי בשום רמה. הרגשתי בנאדם שלם ומלא בלי ילדים, ונכנסתי להריון חצי בהחלטה חצי במקרה, פחדתי מאוד, נלחצתי מאוד, וזה עבר בהדרגה, הרבה בזכות קריאה פאסיבית של סיפורים כאן. היום הפיציק שלנו בן שלושה חודשים וחצי, ומהרגע הראשון ידעתי מה עושים איתו, הוא היה נראה לי מקסים. אני מתרגשת ממנו כל יום, הוא מצחיק אותנו, הוא מסקרן, אני אותו אדם שלם שהייתי פלוס אושר קטן במידות, אבל גדול מאוד. חשבתי שאהיה יותר עצבנית וקמצנית בנתינה, וזה לא כך, כל כך טבעי ופשוט לתת לו אהבה וכל מה שהוא צריך. אני גם לא מרגישה שאני מוותרת על כלום. יש דברים שהם יותר קשים, אבל כשאתמול התחשק לנו ללכת לשבת בבית קפה איתו, עשינו את זה. לא ויתרנו על החופש הבסיסי שלנו. ממרומי גיל ה-40 שציינת נראה לי שיש לך הרבה יותר להעניק לילד, ממקום של הבגרות הנפשית שלך וממקום של הרבה ידע, אופקים רחבים יותר. זו נראית לי החלטה יותר נכונה מאשר להביא ילד בגיל 21 ולמצוא את עצמך סמרטוטית ועצבנית על פספוס הנעורים. בהצלחה רבה!
|
תוכן התגובה:
|