יש לי חברה טובה שמתרוצצת עם אותה שאלה כבר 8 שנות נישואים מאושרות, ואני תמיד אומרת לה: זה לגיטימי, רק תהיי שלמה עם החלטתך.
אבל יש לי סיפור רלוונטי:
כשהייתי בחודש שני עם עמליה ומאוד מבולבלת ובוכייה, התקשר אלי יום אחד ידיד אמריקאי בן 80. האיש, סיפור ארוך ומרתק בפני עצמו - חבר של קלינטון, המלכה נור ואחרים - בירך אותי על ההריון וביקש להכריז בדרכו שלא משנה מה אני אגיד הוא לא האבא. מין הומור של יהודים אמריקאים.
סטנלי, זה שמו, נשוי כבר 40 שנה לבטי וורנר (הבת של ג'ק וורנר, זה מהאחים וורנר). לה יש 4 ילדים מנישואיה הקודמים. להם אין ילדים. באותה שיחה סיפרתי לו שיש לי רגשות מעורבים כלפי כל העניין הזה של ילדים. הוא אמר לי שהוא מבין אותי. הוא אף פעם לא רצה ילדים. הילדים של בטי היו די והותר. הוא היה עסוק בפוליטיקה, בהצלת העולם, בהרצת נשיאים, במסיבות קוקטיל, בערבי שירה ואיסוף תרומות. היו לו חיים מרתקים, הוא העיד. היום הוא מצטער. הוא היה שמח לו היה לו ילד משלו.
לא סיפרתי לך את זה כדי לעשות לך רע או נו נו נו. לי הסיפור הזה עזר להשלים עם ההריון. הלקח המרכזי שאני מוצאת בו הוא שלא רק עשיית ילד היא צעד ללא חזרה. גם ההחלטה לא. לפחות משלב מסוים.
אני מאחלת לך שתהיי שלמה עם החלטתך. מה שלא תהיה
|
תוכן התגובה:
|