כתבו לך פה דברים נהדרים. ברשותך, הייתי רוצה להתייחס רק למשפט אחד מתוך דברייך, ואני מצטטת: "ולמרות התלות הדו כיוונית הבלתי נסבלת ולמרות הכאב והנחיתות היחסית שבה זה שם אותנו הנשים לפחות עד שהיצורים האלה גדלים קצת מכל הבחינות" אז זהו שלא, יקירתי... הנחיתות היחסית שאת מדברת עליה קשורה לדעתי אך ורק בחברה שאת חיה. אישה עם ילדים בעיניי הוא מקום חזק מאוד. מקום של גאווה של יכולות שלפעמים נדמות כאין סופיות, של צורך לתפקד במצבים ומסגרות שכל מנהל בכיר ימצא כלא קלות בכלל. והתלות הדו כיוונית הבלתי נסבלת היא כזו רק כאשר את לא רוצה להיות במקום הזה. התלות הזו היא לא קלה, ולעיתים אכן בלתי נסבלת אבל לגמרי לא הייתי מגדירה אותה ככה בצורה כל כך אבסולוטית. אם התלות הזו היתה כל כך בלתי נסבלת לא היית רואה מסביבך כל כך הרבה "יצורים"... יש משהו שובה בתלות הזו, מעצים, מלמד, מבגר, מספק. התלות הזו היא מה שגורם לנו להמשיך ולשרוד בעזרת ילדינו. אף מערכת יחסים רצינית ועמוקה (גם לא עם בן זוג) לא מגיעה בחינם. תמיד יהיו בה תהפוכות, ויתורים, הקרבות, שינויים, כאבים, וויתור על עצמאות. ככל שהיחסים משמעותיים יותר כך הדברים הללו יגעו בך עמוק יותר. בתמורה אנחנו מרוויחים חלקים מעצמנו שלא היינו מגיים אליהם לבד.
דבריי אלו אינם ביקורת כלל על החלטה לא להביא ילדים לעולם. כל אחד צריך לעשות מה שטוב עבורו. למרות שאני מאימנה בתוכי שכבני אדם ובעיקר נשים- לרצות ילדים הוא משהו עמוק ובלתי נפרד מאתנו. בכל אופן- המשפט הזה גרם לי לחשוב שאת עדיין נמצאת במקום שלא באמת מבין את מקום הילדים בחיינו.
אני מאחלת לך בכל לבי למצוא את הדרך שתגרום לך לסיפוק הגדול ביותר (-: דרך צלחה!
נירה.
|
תוכן התגובה:
|