|
24/4/2004 17:11
|
מיקה הלא מקורית
|
מאת:
|
|
התנצלות בפני מיקה המקורית, ועוד
|
כותרת:
|
כמה משפטים, ברשותכן. חשוב לי לומר שמטרת הסיפור שלי לא היתה לפרק משפחות, בכלל לא. אני גם מודעת לכך שקיומם של ילדים בהחלט מסבך את התמונה, אבל אני גם מאמינה שכל אחת מאיתנו יודעת להבדיל בין אהבה גדולה שהלכה והתעמעמה עם השנים, לבין זוגיות שעוד בתחילתה היתה, איך לומר זאת.. נעדרת. ותתפלאו (או אולי לא..) כמה זוגיות יכולה להיות נעדרת אהבה וחיבה והדדיות, מראש. מראש. אני יודעת את זה, מהצד של זו שלא אהבה, ולא חמלה, ולא חשה שום הדדיות. אז למה ההתחתנתי? כי הוא היה הסלע שלי. כי הוא היה הפסל שלי, האדמה שלרגלי. ולא היה קל לוותר על זה, בעיקר לא אם את יודעת מה קורה כשלוקחים לך את הקרקע שלך. זה לא הבחור הצעיר שהציל אותי, אפילו שהיום, בדיעבד, צדקתי בבחירה שלי. כשנפרדתי מבעלי, אז, הידיעה היתה אחת- לא משנה מי זה יהיה, ואם בכלל יהיה האיש הבא שלי, אני יודעת דבר אחד- מגיע לי ולו יותר. לא הייתי מצליחה לעשות את התהליך הזה בלי טיפול, טיפול ארוך, של מספר שנים, שעזר לי להתמודד אחד אחד עם כל השדים שמלככתחילה דחפו אותי לקשר הרע והלא מספק- מראש שהייתי בו, ולנצח אותם. היום הבעל הקודם, אגב, נמצא בזוגיות מאושרת. אנחנו מדברים פה ושם. הוא היה מוכן להישאר איתי בכל מחיר, גם במחיר של בגידה בו, ואני חושבת שהיום, ממרחק של זמן, הוא רואה את מה שאני ראיתי אז- שהמחיר של לתת לפחד לנהל לנו את החיים הוא מחיר יקר מאד. אני זוכרת הכי חזק אז, בנישואי הקודמים, את התחושה שלא אכפת לי אם יקרה לי משהו, כי מה כבר אני אפסיד. עד כדי כך. אה, ולגבי ילדים- הייתי רוצה להאמין שהסיפור שלי היה מתגלגל באותה צורה גם עם ילדים בתמונה. מורכב יותר, נכון, אבל ילדים לא מאבדים לנו את הזכות לחיות את חיינו במלואם, או לפחות לצאת למסע הזה, של חיפוש. עד כאן. (שוב יצא ארוך.. אז שוב סליחה)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|