|
24/4/2004 18:11
|
מיקה הלא מקורית
|
מאת:
|
|
תשובה לאלמונית
|
כותרת:
|
הוא עבר כמובן משבר ארוך וקשה. שנינו עברנו, לחוד, אבל יש הבדל בין זה שעוזב לבין זה שנעזב- אצלי אלה היו רגשי אשם קשים (לא לקחתי איתי כמעט כלום מהבית), וחרדות מטורפות שהעולם שלי עומד להתמוטט, ושהנה אני לקראת האפוקליפסה הפרטית שלי ששנים הצלחתי בכל מני תחבולות להימנע ממנה. אצלו זה היה מן הסתם עלבון, בהלה ותחושת אבדן עצומה, שאחרי שנה התחלפו בכעס גדול, עלי.הוא ממש שנא אותי אז. אני חושבת שעכשיו הוא באמת מעבר לכעס, אם כי אני לא יודעת, אנחנו לא מנהלים שיחות כאלו. מישהו פעם אמר לי את המשפט הגאוני הזה, שאין ואקום בטבע. שכל היעדר מתמלא ב"יש" אחר. אני לא יודעת אם זה נכון תמיד, למשל במקרה של אובדן אצל הורה, חלילה, אבל אני חושבת שזוגיות היא מערכת שכן עומדת בכלל הזה. חששתי שהוא לעולם לא יתאושש, הרי כמו שהוא היה הסלע שלי, אני הייתי העולם- ומלואו שלו, והוא בסופו של דבר הצליח לאסוף את עצמו, אפילו הוא, ולבנות לעצמו חיים חדשים בלעדי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|