חשבתי היום לרשום הודעה כ"כ דומה,שזה ממש מפחיד. מבחינתי זה משהו שקורה דווקא ביחסי אם-בת. כי דווקא עם הבן הבכור, שאיתו כן הרגשתי שהעצמאות נגזלה זה לא קרה. יש לי את אותן התחושות שאת מתארת עם ביתי האמצעית, והיא רק בת 4. אני אוהבת אותה אבל .....חוסר ההסתפקות, ה"לא מרוצה" . זה משגע אותי, מכניס לי אנרגיות שליליות,אני מאבדת שליטה, כי פשוט אין יכולת להתמודד עם הקפריזות. וגם אצלי מדובר בילדה שמשרה רוגע לסביבה, ילדה יפה ואהובה, חכמה אבל בבית, היא משגעת אותי. לדוגמא:קניתי לה חליפה עם טייץ וחצאית מחוברים, היא לבשה בערב ואמרה שתישן עם זה ותלך עם זה היום, בבוקר ביקשה שאני אחזיר לחנות .אתמול בערב, היא ביקשה שאני אעשה לה צמה, עשיתי לה צמה, השכבתי אותה לישון, אבא בא לספר לה סיפור, ואז היא מבקשת שיפרק לה את הצמה, היא נכנסת לקריז שהיא רוצה שאני אעשה לה שוב צמה.צרחות, כאילו רצחו אותה. העירה את אחיה הקטן, שמח. וכל מי שרואה אותה , לא מאמין, שיכול להיות שהיא לא מלאכית. גם הקטע של נסיכה, לא עושה כלום ושיעשו הכל בשבילה. משקרת על אחיה הגדול ומאשימה אותו בדברים שהיא עושה. והכי אני חושבת שהדמיון הפיזי, המוחלט,שיש לה עם אמא שלי, שאנחנו ביחסים מורכבים גם ככה. מי שבחוץ, בחיים לא יכול להבין עד כמה אנרגיות היא גוזלת ממני. כל השיער שלי אפור מהמתח, יש לי עין שקופצת בלי הפסקה , אבל אני לא מפסיקה, להתעלות מעבר לזה , להתנהג איתה שווה בשווה. מהרגע שהם גדלים זה בן אדם עם דעות משל עצמו. וכמו שמבוגרים לא מסתדרים עם כל סוגי הטיפוסים, כך באותה מידה גם לילדים שלנו יכולים להיות תכונות ששונות משלנו, אחרות. איזה קשה זה לקבל ילד שתכונותיו לא "זורמות" עם שלך. אבל הגדלות היא למצוא את שביל הזהב , לנסות למרות הקושי, בגלל האהבה, למצוא את הדרך שתתאים לכולם.
|
תוכן התגובה:
|