קראתי והתרגשתי עד עמקי נשמתי. קודם כל שולחת לך חיבוק גדול של הבנה, אמפטיה והזדהות. הייתי ועודני במקום דומה להדהים. בני האמצעי, בן 9.5, ילד מוכשר בטירוף, מאובחן כמחונן וגם כבעל קושי בויסות החושי. הגדילה וההתפתחות לוו בקשיים רבים והיום לפעמים מרגישה שמשהו בהתנהלות ובתגובות שלו מוציא, כפי שרשמת, את הצדדים הפחות נעימים שלי.הילד מטופל (פיזיותרפיה/ריפוי בעיסוק/תרפיות...) ואחרי שנים של עבודה עצמית, שלי עם עצמי,לומדת לאט לאט להגיע לתובנות בדבר ההרגשה המטרידה הזו שלי- גילינו שגם בעלי סבל מאותם קשיים בילדותו (ואף אחד לא ידע ו/או טיפל) והספיחים נותרו עד היום. הבנתי שבחרתי בו להיות בן זוגי למרות ההתנהגויות האלו ואולי גם בזכותן. משננת לעצמי שהילד יכול להעצים אותי וללמד אותי רבות, גם על קבלת השונה ממני ובעל הקשיים. אומרת בלב שאיני נמדדת ביחסי לילדיי הנוספים שהולכים בתלם,מחוברים אליי והם כליל השלמות, אלא דווקא ביחסי אליו, שקשה לו יותר עם סביבתו. וחוץ מזה, כפי שרשמו לך הבנות האחרות, עצם המודעות שלך היא עניין חשוב ומהותי.יישר כוח יקירתי.
|
תוכן התגובה:
|