תחושות מאד קשות, שמלוות אותי, הרבה תסכול ומתח בינינו, וקשה לי איתן דווקא כי אני תופסת מעצמי אמא נורא נורא טוטאלית. ולכן בדיוק הן שם. אין לי ממש זמן עכשיו לכתוב אבל מאד הזדהיתי עם כל מה שאת מרגישה, גם עם הנושא של המיניות של הילדה, שמאד מטריד ומתסכל. אני יכולה להגיד לך שטיפול פסיכולוגי יכול מאד מאד לעזור, מנסיון שלי. אצלנו עיקר ה"פיצוץ" או ההתדרדרות או איך לקרוא לזה, חלו לאחר הולדת התינוקת, איך לא. תבדקי עם עצמך בכנות, או עם איש מקצוע, מה באמת היו השינויים שחלו ביחס שלך אליה לאחר לידת התינוק, האם את מרגישה עמוק בפנים שאולי הוא תפס את מקומה והפנית אליה את הגב...ככה אני גיליתי על עצמי... מאד קשה. כמובן שגם הילדה הרגישה כך. וחוץ מזה התחברתי מאד למה שליאתיתי הציעה לך, ואני גם מאמצת את ההצעה הזאת. להשתמע... (נ.ב. זה כבר כמה ימים שאני לוקחת אותה מהגן חצי שעה קודם, הקטנה נשארת בבית עם אבא, שהזיז את תחילת העבודה שעה קדימה (הוא עובד אחה"צ-ערב), וראו זה פלא, יש לי איתה חצי שעה לבד כל יום, זמן איכותי להפליא, וכולם יותר רגועים, וגם יותר קל לנו לוגיסטית עם כל החילופי משמרות באמצע היום, ואחר כך - שתי הילדות רגועות יותר, טובות גם אחת אל השנייה יותר...אולי תנסי לפנות לה זמן איכות שרק את והיא יחד, ויש לכן משהו שהוא רק שלכן, טיול קטן או משהו כזה, אפילו לא כל יום. היא מאד צריכה אותך...)
|
תוכן התגובה:
|