ספרות עניפה נכתבה על הנושא של יחסי הורים-ילדים בהקשר הצל. החל מיונג (ממליצה מאד לקרוא משנתו בעניין הדמויות הפנימיות בתוכנו) וכלה ב... נדמה לי שכמעט כל אושיה מתחום הפסיכולוגיה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מושג ה"צל" אינו דוקא הדברים ה"רעים" בתוכנו, אלא הדברים שאיננו יכולים להכיל בתוך עצמנו. זה יכול להיות גם כל הדברים שאת לא מרשה לעצמך, בגלל איך שאת בנויה היום. כמו למשל נושא הנינוחות עם הגוף, המיניות, וגם אפילו להרשות לעצמך לא להיות מרוצה לפעמים. אני עצמי עברתי חתיכת מסע עמוק ומייסר בגלל משבר שחוויתי לאחר לידת בתי הראשונה. תקצר היריעה. אני זוכרת איך לעתים הפחידה אותי עד אימה החיוניות שלה כתינוקת, הבכי החזק, העיניים הקורעות אותי מרוב ערנות וכוח חיים... למדתי על בשרי, שהיא שיקפה בעצם קיומה את קיומה של ילדה פנימית בתוכי, זו שחיוניותה נגדעה ונבלמה. אני מתנצלת על השטחיות של התיאור, אין לי דרך ממשית להעביר כאן את העוצמה של התהליך ושל הגילוי, של הייסורים ושל שמחת הצמיחה שבאה בסופו של דבר. אני רק יודעת שבסיומו של התהליך ועד היום, הקשר שלי איתה הוא קשר קרוב ועמוק מאין כמוהו, ואני מברכת בתמים על כל אותן תכונות שלה שלימים תפשו ביטוי מופלא של... של חיים, חיים נהדרים וצומחים, עזי מבע, כי כך היא. עזת מבע. מהרגע בו מצאתי את "עצמי" ומצאתי חמלה ואמפתיה כלפי הילדה החיה בתוכי, חיי השתנו באופן רדיקלי בכל התחומים. נדיר מאד היום שאאבד סבלנותי אליה, ובהן צדקי, מעולם לא איבדתי שליטה או התפרצתי עליה התפרצות של ממש. ההכלה שלי אותה שלמה וגורפת (וכמובן, אין זה אומר שאני לא מתרגזת עליה לפעמים. זו לא הכוונה). אלא שאין דין התרגזות נקודתית על דבר ספציפי ומוגדר, כדין התפרצות זעם או איבוד שליטה. והיכולת הזו שלי, שצמחה - באמת מכמעט אפס - למה שהיא כיום, גורמת לי אושר גדול ומבט מאד אופטימי על החיים.
|
תוכן התגובה:
|