היום אני מסתכלת ואומרת לעצמי, אלוהים אדירים, למה אני כ"כ מתרגזת משטויות , אבל ברגע שזה באוויר, בבית,זה קשה, וזה חולף ונעלם כאילו לא היה.עד הקריז הבא, שלי שלה. תודה לוותיקה על המילים החמות , זה גם מעודד לשמוע שיש עוד ,אמהות מקסימות לילדים מקסימים, שקשה להם בזרימה האנרגתית, מטעמים אלו או אחרים. בלהט הכעס, האשמתי אפילו את השערות הלבנות (גיל) והעין הקופצת (בעיה נוירולוגית או אולי עצבים שלי) כשהיא הפכה לסיבה העיקרית לכך, ובהחלט זאת בעיה שלי, שאולי כשהיא תיפטר, גם היחסים ישתפרו. אבל איך אפשר להיות רגועים, בארץ, עם 3 ילדים?????? האמירה שאני האמא והיא הילדה, היא אמירה חזקה מאד, ומלווה אותי לאורך כל הדרך, בהרבה "סכסוכים", כשיש אווירה של בילבול, אני נותנת את הטון והמילה האחרונה וזה עושה הרבה סדר בבאלגן. (עם הגדול) איתה, הילדה שקשה לי, היא מתעקשת להגיד את המילה האחרונה , אז אני נותנת את המילה האחרונה ונותנת לה את התחושה שהיא גם החליטה....
|
תוכן התגובה:
|