לקח לי יומיים לחשוב על זה. מייל - חשוף לי. אנא סלחו לי. אשמח לשתף אתכן כאן, במה שתבחרו לשאול. אינני רוצה להשתפך כאן שלא לצורך. אני אחרי לידה שניה, 6 שבועות, ועדיין לא אספתי את עצמי לגמרי וחזרתי לכוחותיי ולמשאביי הרגילים, ולכן אני לא כ"כ רוצה להיחשף עד העצם. אם אני יכולה לעזור בלענות על שאלות שמעניינות אתכן במיוחד, אעשה זאת ברצון גמור. אני מדגישה שוב, שלדעתי הרלוונטיות של המסע שלי לגבי אדם אחר היא לא גדולה מאד, לפחות לא בפרטים שלו. תהליך שלי, או של כל זולת אחר, יכול לתת תקווה, חיזוק, עידוד - לכך שהכל אפשרי. זה לא מעט, אבל זה לא הכל. היתר תלוי מאד בכן עצמכן, במחוייבות שלכן לתהליך שיכול להכאיב ולהפחיד, כי לדעתי כל טיפול עמוק ומוצלח עובר במקומות שאנחנו מתות, אבל ממש מתות, לברוח מהם. אני חושבת ששלי הצליח כל כך, כי באמת שלא היתה לי ברירה. היה משבר נפשי חמור, והדרך החוצה היתה בשבילי או כדור בראש או להצליח עד הסוף. בגלל המבנה הגרעיני שלי (זה שלא משתנה, ושלא ישתנה לעולם - העצמי האותנטי), לא היה לי אמצע. אני לא חושבת שזה תקף לגבי רוב האנשים, לטוב ולרע. שאלו אותי ואענה.
|
תוכן התגובה:
|