את ממש קוראת מחשבות! אני בדיוק ביני לבין עצמי מנסה למצוא את המילים הנכונות ומשתדלת לא להתפוצץ/לקלל/לצעוק/ או לזעוק: הצילו! אני עייפה!! אני זקוקה למנות גדושות ביותר של שינה רצופה - מה, מה אני כבר מבקשת! שעתיים רצופות? מיי גוד! פליס הלפ מי! (אויש, זה נראה רע כשלא זה לא כתוב באנגלית) מה דעתך שניתן לבן חלב ולנסיכת הכוכבים (מה לעשות, פיתחתי לעצמי מין הרגל כזה - בשעות הקשות של הנידנודים הבלתי פוסקים - פשוט לספור כוכבים - הראש שלי (שלא ידע מישכב ארוך כבר המון-המון-המון זמן..) נמצא ממש ליד החלון... לפלרטט ולגרגר ביניהם או לא יודעת מה, רק שיעזבו אותנו בשקט!!! (סתם...) ויש לי עוד הרבה הרבה, אבל פתאום, איך שאני עכשיו כותבת, רחמיי גוברים עליי וליבי ממש גואה! אויש, כמה שהתגעגעתי אליה! והציצי, אך הציצי, נראה כמו שקית שוקו שהוריקו אותה עד תום, ועוד שניה, יאכלו אותה!!! וכל הצדיקות, אח הצדיקות של הסימילאק - ביניהן הצדיקה העיקרית - יושבת ראש הצדיקים - אמא שלי!!! "נו, עד מתי עם תמשיכי לשאוב כמו פרה?" (כאילו, דא!! הלו, אמא, דיר בלאק!!!) "עד מתי תמשיכי לענות אותה וגם אותך בלילות טרופים ללא שינה..." "ילדה בגילה כבר מזמן אמורה לישון לילה שלם..." ועוד ועוד .. מיותר לציין איך לחץ הדם שלי באותו רגע כמעט מתפוצץ, ואני ממש, אבל ממש מתאפקת לא להגיד דברים שאחרי זה אצטער עליהם... והנה עכשיו, אני מוצאת אומץ להתוודות - שאפילו אני (כן, כן,אני!) אתמולן עיניי נישאו לעבר התיק דוגמיות שקיבלתי מבית החולים - ובו יש דוגמית של סימילאק,(אפילו אני לא מאמינה על עצמי) וככה, בין 12:00 ל- 05:00 בבוקר -מצאתי את עצמי מרתיחה מים וכמעט, אבל כמעט, דוחפת לה את האויב הנורא מכל (ותסלחנה לי כל נותנות התמ"ל - זה לא אתן, זה אני המשוגעת פה).
והשעה כבר כמעט 06:00 ואמורה להתחיל משמרת א' - אבל בשבילי היא כבר משמרת ז' - של הגדולים - להכין סנדויצ'ים/בגדים/לדאוג ל"תינוק המגודל שדורש את הטיפול הסבוך ביותר" (למי שלא הבינה המדובר בבן זוגי שיחיה - להלן רפי...) היינו, ארוחת צהריים (הוא אומן בצורפות ועובד בחור שנקרא בירושלים חוצות היוצר ואין שם באזור מקומות מסעדות או סתם מזנונים נורמלים - טוב הנה עוד שגעון שאני ממש חייבת להפתר ממנו, אבל, איך, גוד דמ איט, איך, מנסים להפתר מהרגל של שנים!!!
אז זוהר יקירתי, אם זה מנחם אותך... (כי הרי צרת רבים - חצי נחמה! (או אולי נחמת טיפשים?)
תודה למי שהגיעה עד הלום.
העייפה הכרונית שרון א.
|
תוכן התגובה:
|