היו פה הרבה דיונים של בנות שספרו שקשה להם לחזור לעבודה מתוך תחושות שדומות לשלך, וסבבה, למה לא ללכת עם התחושות, אבל לא נראה לי שככה זהר, (זהר, אני צודקת?) ורותי, לבוא ולטעון שלחזור לעבודה זה לוקש שמוכרים לנו ושבעצם זה לא מתאים לאימהות, ומי שחושבת שכן אז היא לוקה בסוג של פיגור (או עיוורון, או שכנוע עצמי) ואולי גם לא מספיק מטפחת את האהבה לעוללה, אז זה לא פייר. אעיד על עצמי שהקלישאות:"תצאי להתאורר" "תהיי עם אנשים מבוגרים" הם הרבה הרבה יותר מקלישאות, מבחינתי הם פשוט:"תהיי את ותחיי את החיים שלך, ואף תמשיכי להתקדם בחיים האלה" גם לילדה שלך (וגם לילדה שלי) יש את החיים שלהם, ולהן ישות משל עצמן, שתלך ותתפתח ויום אחד הם יסתדרו ימים שלמים בלעדינו ויבואו בערב לספר חויות (עד שגם השלב הזה יעבור) יום אחד גם יהיו להם חיים משלהם עם קריירה ומשפחה, ומה תעשה אותה אם מסורה שויתרה על העצמיות שלה, דרך איזה חלון תיכנס שוב לעולם המבוגרים ולשוק העבודה? נכון הם קטנות והם חייבות טיפול צמוד וחם, אבל כבר טענתי פה לפני כמה דיונים שאני לא מחפשת איזשהי אקסקלוסיביות באימהות שלי, יש אבא, יש מטפלת (נהדרת) יש סבתות חברות דודות,יש מי שיש לו ידיים טובות ולב טוב וכימיה עם נגה. גם לשאהיד הקטן, לשעבר בן החלב, יש מטפלת כזו מדהימה, נכון? אמא שלו השקיעה המון אהבה ומאמצים למצוא אותה, גם אני השקעתי הרבה בלמצוא את המשפחתלת המצויינת והכי מתאימה לנו (רותי, אימצתי את השיבוש, אצלינו זה משפחתון עם שני ילדים בבית, אז זה מתאים) וממשיכה להשקיע בטיפוח הקשר בין נגה לשאר הקרובים, ודואגת תמיד לצייד את מי שאיתה בכל האינפורמציה לגבי כל ההתנהגויות, החוכמות החדשות, והעזרים הדרושים. עולם השאיפות של המבוגרים אינו רק לוקה בפיגור, מציאת "סידור" לילדים אינה הפחתה באהבה, והיא גם הרבה יותר מסידור טכני. וכן, כשאני חוזרת מהעבודה, יש אנרגיות חדשות לבית ולעוללה ולאבא שלה, גם הגעגועים תורמים חומר בערה לכוחות האלו.
|
תוכן התגובה:
|