|
29/11/2002 17:36
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
השטוזה של הסימביוזה
|
כותרת:
|
אוריתה יקרה, תודה על הזהירות והעדינות. יכול להיות. אך מדוע נחותה הסימביוזה האימהית מכל סימביוזה אחרת? האם נורמלי שאדם מבוגר יבלה שמונה שעות ביום לפחות בעבודה למען בוס עלום? האין זו סימביוזה? נלעגים במיוחד בעיני אותם טפנוקי היי-טק (טוב, לשעבר), המיועדים להאהיב את מקום העבודה על יושביו. לעניות דעתי מדובר בתופעת ההזדהות, שחושייך הבריאים זיהו, ומירקרו. ומאד בצדק. משום שההזדהות היא אם כל חטאת של האוטומט האנושי. ובכל מקרה, אין מבחינתי שאלה האם כל זה 'כדאי'. לי או לה. משום שנפשי בחרה בעקרון האותנטיות, והצורה הזו של אימהות מתאימה לי, והיא ה'זולה' ביותר לתפעול מבחינת מחיריה הנפשיים, לעניות דעתי גם אלו שלה בעתיד. ולגבי ביטול העצמי. כאילו שבאותו 'שמה' תחליפי (תחת להיות איתה בבית כל היום), אני אהיה אותו 'אני' הירואי ומלא ומוגשם. (פרסומת לרויטליפט של לוריאל פארי רצה לי עכשיו בדמיון). קדחת. תראי יקרה, אני בחופשת לידה, וגם כשאני פה אני לא ממש כאן. אפילו ארצנו הקטנטונת מתהלכת לקראת חופשת לידה בת שנה בתשלום. כך שהמרחק האמיתי שלי מאלוהינו האדם הסביר אינו מטורף, כמו דימויי המחיר של מי שמנסים להשיג את קפיצת הדרך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|