צודקות, צודקות, צודקות לגמרי והנה אני מסייגת ומתנצלת ומדייקת. הכל מתוך עולמי הצר. ומתוך עקרון האותנטיות שאיני יכולה לייעץ אלא מתוך צינוק התפיסה שלי, והנה אני גם עומדת על רגל אחת ומכריזה אני חמור אני חמור אני חמור. באמת. והאותנטי שלי הוא הקש שלי. ובהזדמנות זו התנצלות מיוחדת בפני הכותבות היקרות שהפנו אלי דברים יקרי ערך בין השורות, לדוגמא בדיון השעמום המעניין (מרגלית, אם זו את, האסימון עדיין תקוע לי), או בדיון על פרגון עוזרת - האמנם. במיוחד לנירה שהמילים החמימות שלה מחליקות כמו כף ידה של תינוקת בין השערות, לאוסנץ', לאורית, ולכולן. אני מתחילה להתנסח, אבל לא מספיק להבשיל לי ועד שאני שוב יכולה לגשת ולכתוב, נערמים עניינם דחופים. אוף
|
תוכן התגובה:
|