נמאס לי מהכל. נמאס לי לשמוע בכי של תינוק, נמאס לי להריח את ריח הפליטות, לשעשע ולנדנד כל היום (וחלק מהלילה). עד כמה שזה נשמע נורא, אני רוצה להתעורר ולראות שכל זה היה סתם חלום רע. להתעורר בבוקר ולהיות שוב חופשייה כציפור (בערך... אבל רק עכשיו אני מעריכה את החופש שהיה לי עד כה). נמאס לי שבעלי מגיע מאוחר הביתה ושאף אחד לא באמת באמת מבין אותי. אני נורא מקנאת בנשים שנהנות מהאמהות. נהנות לשחק עם הילד, לנדנד אותו ואפילו כשהוא בוכה לא לוקחות את זה קשה. לפעמים נדמה לי שאם אשמע עוד צעקה אחת של בכי אני אתמוטט לגמרי. אולי כבר עדיף לברוח לאן שהוא, לאיזה אי שקט בדרום אמריקה (יש שם איים שקטים, נכון???!) או סתם להוואי, לשבת בצל הדקלים ושישרת אותי איזה נער יפה עיניים... אני אלגום לי מיץ תפוזים (ללא חשש שזה יעשה גזים לילד כשאניק אותו...), אשן עד מאוחר ולא אחשוש צכלום. לא אצטרך להיות עבד של אף אחד. פשוט להנות מהחיים. לא היה לי מושג שככה זה יהיה... חשבתי - כמה יהיה נחמד לגדל יצור קטן וחביב, אחרי לידה חוויתית (והרי זאת אמורה להיות החוויה הטובה בחייך... חה חה חה...)תהיה לנו משפחה למופת, נהנה מטיולים, סעודות משפחתיות וסתם ערבים בכיף. איפה זה ואיפה המציאות. אני רק רוצה שהתינוק ישן ויתן לי לנוח, בלי לשעשע אותו ובלי לדאוג לו כל הזמן - האם הוא מתפתח טוב, אוכל טוב, מרגיש טוב... מה איתי ? מי ידאג לי? לאף אחד פשוט לא אכפת.
|
תוכן ההודעה:
|