|
15/6/2002 10:39
|
ליאת
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלי... מסע ארוך (ארוך מאוד)
|
כותרת:
|
שבת 8.6.02.
הגעתי לשבוע 41+3. איתי הקטן מסרב לצאת החוצה. חוץ מצירונים קטנים שבאים והולכים כבר שבוע אין שום התפתחות רצינית. כבר הספקתי להיות פעמיים באיכילוב בגלל חשש למיעוט מי שפיר ופעמיים שלחו אותי הביתה עם המספר 7 והמילים: "זה עדיין תקין, לכי לחכות לטבע לעשות את שלו". מצויין. זה בדיוק מה שרציתי לשמוע, אני עדיין מתכננת את הלידה הטבעית שלי. אני כבר ממש ממש רוצה ללדת וכבר מתחילה לאבד סבלנות.
20:00 בערב: מתחילים צירונים קטנים, אני כבר מכירה את התופעה ולא מפתחת ציפיות, אלא שהפעם אני שמה לב שהם מתחילים להיכנס לקצב סדיר. בכל זאת אני מרגישה ציר כל 20 דקות ולכן לא אומרת כלום לאייל (בן זוגי) - למה להתאכזב??
24:00: אייל ישן. אני מול הטלוויזיה, עדיין מרגישה צירים סדירים ולא אומרת כלום. אני ממש מפחדת לפתח ציפיות.
1:00 בלילה: כבר שעה שיש לי צירים כל 5 דקות, אבל הם ממש קטנים וכמעט ולא מורגשים – בכל זאת התחלתי לפתח ציפיות. אני מחליטה להעיר את אייל. אחרי התלבטות קצרה אנחנו באוטו (לא היינו צריכים להכין כלום שהרי שבועיים הכל כבר מוכן, רק מחכה לאות). אמנם הספק עדיין מקנן, מתקשים להאמין שהנה הגיע הרגע ובכל זאת מחליטים על טיול לילי לאיכילוב, ומהמרים על התנסות באכזבה נוספת.
2:00 בלילה: מחברים אותי למוניטור באיכילוב. המוניטור מראה צירים קטנים אך סדירים. בדיקה וגינלית מראה צוואר ארוך וסגור לחלוטין. האולטרה-סאונד מראה מיעוט מי שפיר. הרופאה מחליטה להכניס אותי לחדר לידה עם זירוז. אני מחליטה לא לוותר על האופציה הטבעית כל כך מהר ומבקשת לחכות עוד קצת (שהרי יש לי צירים כבר משמונה בערב, הגוף בכל זאת התחיל לייצר משהו בעצמו). הרופאה מתעקשת ומסבירה לי שבשבוע כזה, עם מיעוט מי שפיר לא לוקחים סיכונים. אני יוצאת החוצה ומתחילה לבכות: הנה הולכת ומתרחקת לה תוכנית הלידה הטבעית שלי. אחרי שהבכי נרגע אני מחליטה להיות מעשית: חייבת להיות כאן איזושהי דרך לדחות את אופציית הזירוז ובכל זאת לא לסכן את התינוק. נו, ליאת, תחשבי, הרי קראת כל כך הרבה במשך ההריון על לידות טבעיות ודרכים לזירוז ואופציות שונות ומשונות, נו תחשבי, חייבת להיות כאן דרך לעקוף את החשיבה המובנית של הרופאה, תחשבי כבר, נו, תחשבי חזק. אני לא מצליחה לחשוב בבהירות והבכי שוב מתחיל לחנוק את הגרון.
הפתרון מגיע ממקום לא צפוי: חדרי הלידה עמוסים!!! בגלל שאני לא מקרה דחוף מחליטים לאשפז אותי להשגחה עד שיתפנה חדר לידה. יש!!! ניצלתי לעת עתה! יש לי עוד קצת זמן לנסות ולהשפיע על הגוף באופן טבעי ולנסות להגביר את הצירים ולהפוך אותם לאפקטיביים. להירגע, לנשום עמוק ולהתחיל לעבוד על עצמי.
5:00 בבוקר. אנחנו מקבלים חדר להתאשפז בו. הצירים עדיין באותו מצב: כל 5 דקות ציר לא כואב במיוחד. אני עדיין לא מתייאשת ונותנת לזמן לעשות את שלו.
8:30 : מחברים אותי למוניטור. הצירים עדיין באותו מצב. העובר מאוד פעיל.
9:30: התפנה חדר לידה. "טוב, ליאת, את נכנסת לקבל זירוז" אני שומעת את הרופאה ולא מאמינה שזה קורה לי. "אבל העובר זז כל הזמן, הוא לא במצוקה, והצירים לא התגברו אבל הם גם לא הפסיקו, ואולי תעשו לי שוב אולטרה סאונד, אולי יש מספיק מים, אולי טעו במדידה" – אני שומעת את עצמי כמעט מתחננת אבל כבר מרגישה שזה אבוד. ההחלטה נפלה ולי אין הרבה מה לעשות בעניין. חוץ מזה שתחושת פחד כבר מתחילה לקנן בי – אולי אני בכל זאת מסכנת את העובר??? ויש עוד תחושה, יותר עמוקה, שאיתה עדיין קשה לי להתמודד: אני מרגישה שהגוף בוגד בי! אחרי כל ההכנות שעשיתי בחודשים האחרונים ללידה טבעית הוא לא משתף איתי פעולה, ואם אני לא יכולה לסמוך עליו איך בכלל העלתי בדעתי שאני יכולה ללדת באופן טבעי?
זאת תחושה קשה. היא מלווה אותי כבר מהרגע שסיימתי שבוע 40 והשתדלתי להדחיק אותה – לא ידעתי איך להתמודד איתה חוץ מלהמשיך ולהגיד לעצמי שבסוף יהיה טוב, שבסופו של דבר הגוף ישמע לי ויתן את חלקו. עכשיו התחושה הזאת מתפרצת באופן חד: הנה אני בכניסה לחדר לידה והגוף שלי מסרב להכניס את עצמו למצב של לידה – הוא, כאילו לעשות לי דווקא, ממש דורש את הזירוז הזה!!! אני כועסת, מפחדת, עצובה, ובעיקר מרגישה חוסר אונים, אני מתחילה לאבד שליטה.
9:30 אני בחדר לידה! כל הדרך כשהסניטר הסיע אותי באלונקה הייתי עסוקה בעידוד עצמי ובהחלטה לא להתייאש כל כך מהר. אני מוכנסת לחדר לידה עם ההחלטה לקבל את הזירוז כקרש קפיצה: הגוף צריך דחיפה קטנה ואח"כ הוא ימשיך בעצמו. אני לא מוכנה לוותר כל כך מהר!
10:30: הרופאה בודקת אותי. יש לי פתיחה של 2, צוואר סגור לחלוטין. "יש!!!" אני פולטת "התקדמתי, לא צריך זרוז". "לא", אני שומעת אותה, "הבעיה היא עם הצוואר הסגור".
10:45: מחברים אותי לפיטוצין! המיילדת מסבירה לי שאומנם קוראים לזה זרוז אבל בעצם זו הולכת להיות לידה ארוכה "אני איתכם עד 15:00, קשה לי להאמין שאני אספיק ליילד אותך עד אז, תקחי את זה בחשבון". אני לוקחת את זה בחשבון ואומרת לעצמי שעם מאמץ קטן עד 15:00 אני בטוח יולדת.
מכאן אני מתחילות שעות ארוכות של צירים שהולכים ומתגברים. המיילדת ראתה שאני מתעקשת לעבור אותם בכוחות עצמי (ובן זוגי היקר) ולכן עושה הכל כדי לעזור לי. היא נותנת לי לרדת מהמיטה (למרות המוניטור) לשבת, להסתובב, להשתמש בכדור הפיזיוטרפי (המצאה גאונית לצירים) ואפילו הסכימה לנתק אותי מהמוניטור כדי שאכנס למקלחת ואשב שם קצת תחת מים זורמים. אייל מתפקד באופן מדהים. הוא פשוט עובר איתי יחד כל ציר וציר. במשך שעות ארוכות הוא מחובר לי לגב ולא מפסיק לעשות עיסויים. אימצנו שיטה מצויינת: אייל הסתכל במוניטור ויכל לראות בדיוק כיצד מתנהג הציר, מתי הוא מתחיל איך הוא מתעצם ומתי הוא נרגע. אני בו זמנית הרגשתי את זה אצלי בגוף וכך היינו מסונכרנים להפליא והעברנו את הציר ביחד.
בשלב מסויים אני מתחילה להקיא. כל כמה צירים אני מרגישה בחילה נוראית וטראח, כל מיצי הקיבה יוצאים ממני. זה מתיש אותי, אבל אני מתייחסת לזה כאל עוד דבר שצריך להתמודד איתו בנוסף לצירים וזה מקל.
בשעה 13:00 אני מבקשת מהמיילדת שתבדוק אותי "אולי התקדמתי?". היא מסכימה אבל מזהירה אותי לא לפתח ציפיות. יש לי פתיחה של 3 וצוואר מחוק לחלוטין!!! הפעם ל"יש!!!" שיצא ממני הייתה הצדקה. גם המיילדת אמרה שהיא לא ציפתה להתקדמות הזו. היא מסכימה לנתק אותי מהפיטוצין ולתת לי להמשיך לבד. אני מודה לה כל כך ומרגישה שקיבלתי כוח לעוד שלוש שעות.
15:00 אני כבר עייפה משעות של צירים ושעות של חוסר שינה. המשמרת של המיילדת שלי מסתיימת ואני עוד לא ילדתי. היא בודקת אותי ואני עדיין בפתיחה של 3. נקודת שבירה! אני לא מסוגלת יותר. הצירים וההקאות מתישים אותי. כבר עברו 6 שעות וההתקדמות מיזערית. פתיחה של 10 נראית לי כרגע יעד בלתי אפשרי. לא בגלל הכאבים, בגלל העייפות. אני מרגישה איך האנרגיה עוזבת אותי ואפילו התמודדות עם הציר הבא נראית כמו משימה בלתי אפשרית. הציר הבא מגיע, ארוך וכואב במיוחד, ואני שומעת את עצמי אומרת את המילה שכל כך קיוויתי בלעדיה: "אפידורל!". אייל מסתכל עליי ושואל: "את בטוחה???", מסכן, הוא יודע כמה רציתי להתמודד לבד, הוא מבין כמה אני שבורה עכשיו. ואני עונה "כן" חלוש ויודעת שהגעתי לנקודת האין-חזור. הלידה הזאת מתקדמת בדיוק לא לפי התוכניות.
האפידורל מקל עליי מאוד. פתאום לא כואב לי כלום ואני יכולה לנוח, אפילו לעצום את העיניים לכמה דקות. ההקאות עדיין ממשיכות אבל קל לי יותר להתמודד איתן. אין ספק, שמבחינה פיזית האפידורל מאוד עוזר כרגע. אבל מכאן והלאה הפכתי מיולדת לחולה סיעודית. אני לא שולטת בגוף שלי בכלל. הרגליים משותקות לגמרי ואני צריכה את עזרתו של אייל כדי להתהפך מצד לצד. מוציאים לי שתן עם קטטר ואני לא שולטת על הסוגרים שלי כך שריח לא נעים מתפשט בחדר (אפילו שעשו לי חוקן לפני הלידה). אני נחה אבל מרגישה רע. פתאום גם מתחילות רעידות בכל הגוף ואני מתכסה חזק ומרגישה ממש חולה. זאת כבר לא הלידה שלי, אין לי שום שליטה על מה שקורה לי בגוף, אני רק שוכבת לי ומחכה שהצוות הרפואי יעשה את העבודה. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לקדם את הלידה הזאת וזו תחושת חוסר אונים איומה.
הלידה עכשיו מתקדמת קצת יותר מהר, אבל פקעו לי את המים והם היו מקוניאלים. יש חשש לעובר. המוניטור מראה שהכל בסדר ואני אפילו מצליחה להרגיש אותו זז למרות השיתוק האפידורלי.
18:00 הרופא מודיע לי שיש חשש לבריאות העובר ולכן אם עד 20:00 בערב אני לא יולדת אנחנו הולכים לקיסרי. זהו, זה כבר ממש מוגזם. מישהו שם למעלה כנראה החליט לשלוח אותי להתנסות בכל מה שאפשר. אני שואלת באימה: "יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לעובר ולקדם את הלידה?" הרופא עונה "לא" בפנים אדישות ואני שוב מרגישה שהלידה הזו כבר לא בידיים שלי.
18:15: פתאום בבת אחת כל החדר מתמלא באנשי צוות: המיילדת שלי, מיילדת יותר בכירה, שני רופאים ועוד רופאת ילדים. יש ויכוח קטן בין הרופא למיילדת על גודל הפתיחה. הרופא טוען שבזמן ציר יש 10 ואני יכולה ללדת. מרימים לי את הרגליים ואומרים לי שהולכים להוציא את איתי בואקום. אני לא מספיקה להבין מה קורה וכבר אני מוצאת את עצמי לוחצת ואת הרופא מושך. אני עוד מספיקה לשמוע אותו מבקש מספרי אפי ומבינה שהנה יורד לו לטמיון חודש וחצי של עיסוי פירינאום. אני לא מספיקה להצטער על כך ו...פתאום איתי בחוץ!!! אני שומעת אותו בוכה אבל לוקחים אותו מיד מחוץ לחדר (צריך לשאוב את המים המקוניאליים) ופתאום אני ואייל נשארים שם לבד ובכי עצום מתפרץ משנינו. אנחנו בוכים ובוכים כמו שרק אמא ואבא שזה עתה נולדו יכולים לבכות.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
