כולל כמה תוספות שנשכחו בסיפור המקורי... דנה כבר בת חודשיים אבל רק עכשיו הבשילה בי ההכרה שאני רוצה לכתוב את סיפור הלידה שלה כאן- בעיקר בגלל שבמשך רוב ההריון, מאז התוודעתי לפורום הזה, הייתי מבקרת קבועה (למרות שרק לאחרונה גם פעילה) והפקתי מן הפורום הנאה ותועלת רבים. בנוסף, הפורום גם עזר לי לגבש את ההחלטה לגבי הלידה שאני רוצה- טבעית ונטולת התערבויות ככל האפשר במסגרת בית חולים- החלטה שהחלה להתגבש בעקבות הלידה הקודמת. קצת רקע- בכורי נולד בלידה שכללה זירוז (צירים שלא מביאים לפתיחה וחשד למצוקה עוברית) ואפידורל. האמצעי נולד בלידת בזק שהחלה בירידת מים, נמשכה בצירים חזקים ויעילים עד כדי כך שתוך 20 דקות מקבלתי במיון יולדות, הילדון היה בחוץ, כמובן ללא כל שיכוך כאבים וללא כל התערבות- 3-4 לחיצות והוא הגיח לאויר העולם. מהירות הלידה גרמה לכך שחשתי שאני לא בשליטה- נסחפתי עם הכאבים ולא הייתי מודעת לחלוטין לנעשה סביבי; אני זוכרת שצעקתי למילדת: תוציאי אותו כבר! עם זאת, שמחתי לראות שאני מסוגלת להתמודד עם לידה ללא שיכוך כאבים, והפורום עזר לי להחליט סופית שגם בפעם הבאה אנסה ללדת ללא אפידורל. ביום הלידה של דנה (יום שישי) הספקנו עוד לעשות כל מיני סידורים חשובים, כולל קניית מגפים לילדים. הם מאוד שמחו בהם, ואיתי (בן רבע לארבע) לא הסכים להוריד אותם כל אחר הצהריים. הוא היה כל כך מתוק כשהסתובב בבית עם המגפים שלו שעליהם ציור של איזו מפלצת חמודה עם שיניים מחודדות. אחר הצהריים התארחו אצלנו בן-דודו של בעלי ומשפחתו- הם חברים טובים שלנו ובתם הגדולה, בגיל של בכורי (רבע לשש) רצתה להישאר לישון אצלנו. מזל שהצלחנו לשכנע אותה שאני עשויה ללדת הלילה, ולכן לא כדאי שתישאר... אחרי שהלכו, סידרתי את כל הבלגן בבית, נרגעתי מול סרט בטלויזיה ולבסוף נכנסנו למיטה. למרות עייפותי הרבה, אני לא מצליחה להירדם. משהו אינו כרגיל, ואכן בסביבות שתיים בלילה יורדים לי המים. לאור נסיון הלידה הקודמת, התקשרנו מיד לחמותי שתבוא לשמור על הילדים ונסענו לבית החולים (תה"ש). במהלך הנסיעה אני מתחילה להרגיש צירים-לא מאוד חזקים ולא מאוד ארוכים. לאחר הבדיקה במיון יולדות התבשרנו על פתיחה של 3 ס"מ ועל כך שאין חדר לידה פנוי. מחברים אותי למוניטור ומשכיבים אותי. במהלך השעה הקרובה אנחנו שומעים שתי לידות "בשידור חי" מחדרי הקבלה הסמוכים... הצירים מתחילים להתחזק, ואישי עושה לי עיסוי חזק בגב, מה שעוזר במידת מה. בשלב מסויים אני קמה, כי אני כבר לא יכולה לסבול את הצירים בשכיבה, אבל זה מפריע למוניטור ואני מתבקשת לשכב שוב, מה שמתחיל להיות ממש קשה. אני מתחילה להרגיש שאני מתכנסת בתוך עצמי; בצירים אני מתרכזת בדמותו המתוקה של איתי מסתובב בבית עם המגפים המצחיקים שלו. בחלוף הדקות, אני מתחילה לחשוב שגם אני בסוף אלד בחדר הקבלה... האיש הולך לקרוא למיילדת, שמבשרת על פתיחה של 8 ס"מ ועל חדר לידה פנוי. בחדר הלידה נסיתי להתמקם בנוחות על המיטה. שכיבה לא רציתי, אבל המיילדת מבהירה לי ש"אני לא יכולה לעזור לך אם לא תשכבי". מתוך הכאבים, אני לא מצליחה לחשוב (ובטח לא לומר) שאני רוצה שירימו את גב המיטה כך שאוכל לשבת. תחילת צירי הלחץ מפחידה אותי; עם תחילת הציר אני מוצאת את עצמי מייללת "לא, לא!" ואז עולה בי איזו מחשבה צלולה, שאני חייבת לאסוף כוחות והפעם כן להיות בשליטה. אני מתמקדת בלחיצות ולא בכאב, ותוך 2-3 לחיצות דנה מחליקה לה החוצה ומונחת על בטני, שלוש שעות לאחר ירידת המים. אני חושבת שאין מלים לתאר את הרגע המדהים הזה (גם בלידה שלישית...). היא מיד בוכה ("עם בכי כזה איזה אפגר את חושבת שיכול להיות לה? 9-10" אמרה המיילדת כששאלתי מה האפגר) ואחר-כך נרדמת, כנראה הלידה הפריעה לה בשנת היופי שלה... אני מחזיקה אותה עלי, ערומה, מרוחה בהפרשות ורטובה- ולאחר מספר דקות האיש חותך את חבל הטבור. אנחנו מכבים את האור בחדר, ודנה מתעוררת ויונקת קצת, ואז שוקלים אותה (3.740) ועוטפים אותה ומחזירים לי אותה. השליה יוצאת והמיילדת אומרת שהיא לא כל כך יפה, אז עוברות עלינו עוד כמה דקות של מתח עד שמגיע הרופא ואומר שהיא בסדר- מאוד עצבן אותי לחשוב שאחרי לידה שבה אפילו לא חיברו אותי לאינפוזיה, פתאום אצטרך לעבור פרוצדורה בהרדמה כללית...הרופא גם עושה לי תפר אחד (כנראה שכבר לא אוכל להתגאות בלידה ללא תפרים...). בחדר ההתאוששות אני מרגישה שלווה גדולה יורדת עליי- סוף סוף עברנו את הלידה, והיא הסתיימה בשלום, ועמדתי בזה יפה גם בלי שום שיכוך כאבים, והכל בסדר. האיש הולך לחפש לי משהו לאכול (ולא מוצא) ואני בינתיים מנסה לנמנם (ולא מצליחה), ובסביבות שבע בבוקר אני מתקשרת לאבא ואמא להגיד להם שההזמנה לארוחת הצהריים אצלנו מבוטלת. שש שעות אחרי הלידה, כשהעבירו אותה למחלקת ילודים, אני הולכת לראות אותה (ולהראות לסבא וסבתא שלה שבאו לבקר) ובפעם הראשונה רואה אותה נקיה ובאור חזק, והיא כל כך יפה ומושלמת! איך אפשר לתאר את הקסם שהיא, עם שפתיים מעוצבות מצויירות, ועיניים משורטטות בעדינות, ואוזניים קטנות ומושלמות... איך אפשר לספר במלים על התחושה בהנקות הלילה השקטות, ואת הגרגורים השבעים והמרוצים שהיא משמיעה לתוך הצוואר שלי כשהיא מסיימת לינוק? איך בכלל אפשר להרגיש כל כך הרבה אהבה ליצור זעיר כזה שהכרתי רק לפני כמה שעות? דנה היא תינוקת מתוקה, שלווה, חייכנית ושקטה- אני מניחה שאפשר לומר שהיא מאושרת. וגם אנחנו.
|
תוכן התגובה:
|