לאחר הרבה חששות, אזרתי אומץ והחלטתי להעלות את סיפור הלידה שלי ולצרפו לסיפורי הלידה הנפלאים של הבנות כאן. עוד יותר זמן לקח לי לאזור קודם אומץ ולרשום את הסיפור לעצמי. קראתי ועדיין קוראת בשקיקה את סיפורי הלידה שמתפרסמים כאן, ופשוט לא ידעתי איך מתחילים. איך מתחילים לרשום, ממתי, עד מתי, עד כמה לפרט. את האמת, בעיקר חששתי להתאמת שוב עם הלידה שלי. ובעצם ההעלאה לפורום והשיתוף איתכן, אני חושפת את עצמי בפני המון תגובות וביקורות, מאנשים שאני אפילו לא מכירה – רק היכרות וירטואלית. אני מתחילה לרשום, ומאמינה שארגיש הקלה כשאלחץ על "שלח".
מאוד רציתי להכנס להריון. מהרגע שהחלטנו שזהו, כבר לא היתה לי סבלנות. רוצה ועכשיו! ובטח מהלחץ הזה, נעלם המחזור, אבל בסוף, לאחר שנתנו לי כדורים להסדרת מחזור, מסתבר שבזמן או לפני שלקחתי את הכדורים, כבר הייתי בהריון. עשיתי בדיקת שתן, לאחר שהמחזור לא הגיע (עם הכדורים, הוא היה אמור להגיע תוך פחות משבוע, וכשלא הגיע, עשיתי בדיקה) והתוצאה היתה שלילית. ביום חמישי, התוצאה היתה שלילית, וביום שבת, איבדתי שוב את הסבלנות, קניתי ערכה ביתית, ופתאום יש שני פסים! ווהאו! ונשארתי רק עם מקל אחד. מה עושים? הערתי את בעלי ע"י כך שדחפתי לו את המקל עם שני הפסים מול העיניים, הוא ממש לא הבין מה קורה. קנינו עוד ערכה, וגם פה היה פס נוסף, רק מאוד בהיר. ביום ראשון למחרת, עשיתי בדיקת דם ובצהריים קיבלתי את התשובה: בטא=1300 או משהו כזה. אני לא אשכח את השבת הזו, כשראיתי שני פסים. איזה סיפוק ואושר. מין אישור כזה לזה שאני בסדר, לא פגומה, יכולה להיכנס להריון (סלחו לי על הניסוח, אלו היו ההרגשות שלי אז).
ההריון התחיל עם הרבה עייפות. קצת בחילות והרבה שינה, עייפות בלתי רגילה.
ןפתאום אנחנו רואים אותה באולטרהסאונד. ואומרים לנו שזו בת. הייתי המאושרת בכל העולם. לא יכלתי לבקש יותר.
התחלתי להתעניין, לקרוא, להכין עצמי ללידה (אז גם הכרתי את הפורום). עקבתי שבוע אחר שבוע, ספרתי ונהניתי מכל רגע. סה"כ עליתי 10 ק"ג כל ההריון. נראיתי טוב ועד תשיעי גם הרגשתי טוב. תשיעי היה ארוך וחם (יוני-יולי...), כבר הייתי מלאה במים והיה לי כבד...
בדיעבד, לא היה לי מושג למה אני מתכוננת. אבל בעצם, איך אפשר להתכונן ללידה ראשונה יותר טוב ממה שעשיתי? עשינו קורס הכנה מעולה, עיסויים, תרגלתי נשימות, צעדתי הרבה, עשיתי יוגה, לקחתי טיפות מהום-גליל, קראתי והייתי בקיאה בכל אחד מהשלבים.
ביום שישי, שבוע אחרי התאריך המיועד, היתה לי בדיקה שגרתית אצל הרופא שלי. הוא בדק ו- NADA. כלום. הוא הציע לי לעשות סטריפינג. היה לי ברור שאני לא מקבלת את הצעתו, ומחכה עוד קצת בסבלנות. מאוד חששתי מהתהליך, אבל מצד שני כבר לא היתה לי סבלנות. לאחר התייעצויות עמו (יש לציין שהוא פירט והסביר וממש לא לחץ עלי), החלטתי שאני הולכת על זה. התהליך עצמו לקח שניות וחוץ מאי נעימות, ממש לא כאב. הרופא עוד אמר לי שנראה לו שיש לי סף כאב גבוה, אם זה ממש לא כאב לי. ואני כבר חשבתי שזה נכון...
בלילה התחיל לרדת הפקק הרירי. היה לי דימום, והרופאה עמה התייעצתי אמרה שזה בסדר, שזה חלק מתוצאות הסטריפינג.
בשבת בערב, שבוע ויום לאחר המועד, התחלתי להרגיש משהו בגב למטה ואמרתי לבעלי שנראה לי שזה מתחיל. היו צירונים כל חצי שעה/20 דקות. מציקים כאלה. כלום לעומת הצירים אח"כ. סיכמנו שהולכים לישון, כדי שאם יתפתח משהו בלילה, שיהיה לנו כוח. הצירים פסקו, והתעוררנו בבוקר מופתעים מאיכות השינה... בבוקר הצירים שוב חזרו, הפעם במרווחים קטנים יותר. ללא ספק אלה היו צירים. הספקתי עוד ללכת לחברה שעשתה לי שעווה (!). הנה, זה התחיל, ולא האמנתי שזה קורה. כמה חיכיתי וכמה התרגשתי. הצירים כבר היו כל 10 דקות. הודענו להורים והתלבטנו אם לסוע ל"מאיר", מרחק 40 דקות מהבית. נגד לנסוע – הצירים עוד לא סדירים וברווחים גדולים מדי ונצטרך לבלות ב"מאיר" הרבה זמן. בעד – הדרך ארוכה, ליתר ביטחון כדאי לנסוע. נסענו – אמא, בעלי ואני. ב"מאיר" סיכמנו שנשאיר את התיקים באוטו, והכי הרבה בעלי ירוץ להביא אותם.
היה יום ממש חם וממש צפוף בחדר לידה. לא היה מקום בקבלה. חיכינו שעה וחצי כדי להתקבל למוניטור. כשחיברו אותי הצירים נרגעו. 20 דקות ללא אף ציר! מה, ישלחו אותי הביתה? אני לא מוכנה! האחות בקבלה אמרה לי, שאם אני כבר ב- 41+2, לא ישלחו אותי ושתוך כמה שעות אני אחרי הכל.
בדקה ה- 20 (ממש), היה ציר חזק מאוד, שפקע לי את המים. אוף, זה היה כואב. הציר הזה היה ציר ציר. איך אני אחזיק מעמד בלי אפידורל? כואב לי. הרופאה בדקה וראתה שזה באמת ירידת מים ושבכל בסדר עם העוברית. אני לא אשכח, שעמדתי שם בין לבין, ליד האחיות, עם החלוק, והמים ממשיכים לזרום, על הרצפה, ואני לא בשליטה עליהם כמובן. היה לי כל כך לא נעים. מובן שללא שום סיבה, אבל זה מין רגע כזה מביך.
הכניסו אותי לחדר לידה שהתפנה. הדבר היחיד שהיה לי בראש: א פ י ד ו ר ל . כל כך כאב לי. בדיעבד, הייתי צריכה לחכות עוד עם הזריקה, אבל באותו רגע לא ידעתי את מה שאני יודעת היום....
הגיע המרדים ואני בצירים חבל"ז. הוא אמר לי לשכב ולא לזוז. איך אפשר לא לזוז כשיש כאלו צירים??? רעדתי. מקור ומפחד. ואם הוא לא יכניס את המחט טוב? אני יכולה להפגע. בעלי החזיק לי את היד. לא הורדתי ממנו את המבט. הוא חיזק אותי ועזר לי. המרדים הכניס את המחט, ומסתבר שכנראה לא במקום. הרגשתי מין זרם חשמלי ברגל שמאל. אמרתי למרדים. הוא הכניס עוד ואז הרגשתי גם ברגל ימין. בשעה וחצי הראשונות, הכל היה סבבה. לא מרגישה כלום, רואה את הצירים במוניטור. החיים יפים. אבל אח"כ, התחלתי להרגיש כאבים באחד הצדדים. הרופאה אמרה לי לעבור לשכב על הצד השני, כדי שהחומר יטפטף גם לשם. נו באמת!?! אבל זה עזר. אמנם הצד הראשון הפסיק לכאוב, אבל הצד השני התחיל. אחרי כמה זמן כבר הרגשתי הכל. הצירים היו כואבים מאוד. לא יכלתי לזוז מהמיטה, עובדה שהאטה את הצירים והפתיחה נעצרה. שמו לי אפידורל כשהפתיחה היתה 5, ואחרי שעתים-שלוש עדיין 5. ממש לא התקדם. כאב. היה מאכזב. אני מחוברת לאפידורל ומרגישה הכל. בשלב מסויים הגיע המרדים ונתן חיזוק לחומר. זו היתה החצי שעה הכי טובה שלי. ההשפעה היתה יותר חזקה מבהתחלה. נכנסתי למצב של חצי שינה חצי לא יודעת מה. היה שם שעון גדול על הקיר, שלא זז. אחרי החצי שעה המדהימה זו, חזרו לי הכאבים. כבר הייתי ממש מיואשת. פגועה, מרומה משהו. הביאו לי גז צחוק. הכאבים היו חזקים מכל דבר בעולם. הגז צחוקרק עזר לי לפרוק קצת את מה שהיה בפנים. את הכאבים הרגשתי, אבל ההתעסקות עם הגז הסיחה קצת את דעתי.
היו לי בחילות מהגז, והקאתי את נשמתי. קיבלתי פרמין. בעלי לקח גם מהגז. אני מאמינה שהיה לו מאוד קשה – גם לראות אותי ככה וגם ההמתנה הזו. לפחות מישהו נהנה מהגז...
בשלב מסויים, התחלפו המשמרות והגיעה אלי מיילדת מגעילה. היתה מאוד לא נחמדה, בלשון המעטה. בשלב מסויים היה לי דימום מהאינפוזיה ביד, שזרם על הריצפה בחדר. ראתי לה מיד, והיא ממש התעצבנה עלי. כאילו שעשיתי משהו לא בסדר. כשהגיעה מיילדת אחרת לראות מה קורה איתי ולעזור להיא לנקות אותי, קראתי לה ביקשתי ממנה באוזן שתישאר המיילדת שלי, כי את ההיא אני לא מוכנה יותר לראות. היא הסכימה החמודה.
הייתי בטוחה, שעוד ציר אחד ואני מתה. אני ממש זוכרת את הידיעה הזו שלי, שבציר הבא אני לא אחזיק מעמד. בעלי ואמא שלי היו שם כל הזמן ואמא שלי אמרה לי אח"כ, שהיא ממש הרגישה את הצירים שהיו לי. כאילו שיש לה עצמה. הפתיחה התקדמה ונשארו רק שוליים. רק? מה קורה פה? הרופאה החליטה לזרז עם פיטוצין. לקח 3 שעות עד שנתנו את הפיטוצין. כשהמיילדת אמרה שהגיע שלב הלחיצות ושעוד שעה וחצי אהיה אחרי, לא האמנתי לה ולא הבנתי איך אני אעבור שעה וחצי. והשעון שעל הקיר לא זז. דקה, עוד דקה.
דווקא הלחיצות היו טובות. למרות שבשלב מסויים הודעתי לכולם שאני מפסיקה ללחוץ ושיביאו מהר את המרדים (שני המרדימים היו בקיסרי, לכן לא קיבלתי עוד תוספות). המיילדת אמרה לי שאפשר לתת עוד אפידורל, אבל שזה רק יידחה את שלב הלחיצות, שמגיע בכל מקרה, ורצוי לא להיות תחת הרדמה בשלב זה. הייתי כל כך באפיסת כוחות.
אספתי את עצמי, והתחלתי ללחוץ כמו משוגעת.אמא שלי ברגל אחת, בעלי ברגל השנייה. הנה הנה, ציר, אל תפספסי אותו, תלחצי, את מפספסת אותו, חבל, הנה עוד, הנה הראש, רוצה להרגיש? לא, לא רוצה כלום. רוצה למות. רוצה לדחוף את נשמתי החוצה. בעלי שומר עלי ורואה הכל. איתי כל רגע. רואה את הראש ומאושר בלי סוף. כמובן שגם חתכו. לא היתה לי טיפת כוח ורצון שישתדלו לא לחתוך, למרות שעות האימונים הרבות בבית. כבר אמרתי שאני מוכנה שיוציאו אותה עם מלקחיים או וואקום או ניתוח, רק שיוציאו!.
הייתי מותשת.
איזו הרגשה זו היתה כשהיא החליקה לה החוצה. פחדתי לגעת בה. רציתי שהכל יגמר. הלכו התכניות של להניק אותה ישר, לא רציתי שהיא תהיה עלי. שמו אותה עלי, ולא הרגשתי כלום. לקחו אותה, ניקו אותה, תפרו אותי, רציתי רק לישון.
ב – 17:00 נכנסתי לחדר לידה, ב – 5:26 למחרת נולדה לי ילדה מדהימה. ילדה שאני רק אוהבת יותר מיום ליום. ילדה ששינתה לנו את החיים. ממלאת אותנו באהבה ואושר לאין לתאר. מלמדת אותנו על החיים ועל עצמינו. בובה יפהפיה.
אני זוכרת, שכשיצאתי הביתה ממחלקת יולדות, לא הבנתי איך אנשים ממשיכים לחיות. מה, לא כולם יודעים שילדתי? הלבשנו את הבובה בכמה שכבות, עם כובע ושמיכה חמה, וכשיצאתי החוצה, הבנתי איזה שרב יש בחוץ, וכמה שהייתי מנותקת מהחיים הרגילים במשך 3 ימים. השמש החזקה בתחילת אוגוסט, היה 38 מעלות בחוץ. הפשטתי אותה קצת. חזרתי למציאות.
ומהרגע ההוא ועד היום, כל יום הוא משהו חדש. עם הקשיים של ההנקה, ההתמודדות איתם, ההצלחה(!), הגודש הכואב נורא, המפגש עם הסביבה, ההחלפות, המקלחות, הזוגיות, האמהות...
עברתי דרך ארוכה מאז. דרך שטמנה בחובה דיכאון ופחדים קיצוניים, טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, בעזרתו אני עם הראש למעלה היום. אבל זה כבר בהזדמנות אחרת...
תודה לכן בנות, על עצם קיומו של הפורום, שנתן לי המון מאז היכרותי איתו. תודה על כך שאתן פה, שואלות את השאלות הנכונות, עונות את התשובות הנכונות, ממליצות, חוות, עוטפות. ותודה שהגעתן עד סוף הכתוב.
תיכף לוחצת SEND.
שלכן, נני
|
תוכן התגובה:
|
