בס"ד
הקדמה קצרה לסיפור ארוך מאד:
סיני נולד לפני שנתיים + (ספטמבר 2001). הריון נפלא, בדיוק "לפי הספר". ירידת מים (מקוניאליים) בתאריך המשוער ולידה למחרת- לידה לא כואבת (המון אפידורל) וגם לא נשלטת- לא הרגשתי בכלל את הגוף שלי, בקושי הצלחתי ללחוץ, ולאחר שלוש שעות של לחיצות זה נגמר בואקום וחתך ענק, מה שהתגלגל לצלקת קשה וכואבת ממנה נרפאתי רק לאחר כעשרה חודשים.
ההריון השני שלי נראה שונה לגמרי מהראשון- צירים מוקדמים כבר בחודש רביעי, חצי שמירת הריון, ממצאים חשודים בסקירות המערכות, כל מיני "סמנים חלשים" לתסמונות שונות, לחץ, לחץ, לחץ.
בעלי מסיים שירות מילואים ואני עובדת קשה בחממות ובגינון בתקווה שזה יזרז את העניינים. כלום לא קורה. טיפול רייקי גם כן לא עוזר. התאריך המשוער מגיע ועובר, אני חייבת לראות כבר את הילדה הזאת! נמאס לי מחוסר הודאות! האם היא פגועה באיזשהו אופן? האם היא נורמלית?
אין לי שום יצר קינון, מקסימום יצר עישוב... הגינה שלנו מאד נהנית מזה...
בשבת אנחנו מטיילים בקבוץ ונקלעים להמלטה של פרה; מבחינתי, זה סימן מובהק לכך שגם אני עומדת ללדת! מיותר לציין שהשערת האפס נדחתה... שני טיפולי רפלקסולוגיה יום לאחר יום מרדימים אותי היטב, אבל לעוברית שלי זה לא מזיז. אני טובלת במקווה, לשה בצק, עיסוי פטמות- שום דבר! שקלתי אפילו לנסות להניק את האחיין החדש שלי (בן שלושה שבועות) אבל ויתרתי...
כאשר מתקרב השבוע ה-41 אני נרגעת. לא רוצה לצאת- לא צריך! יש לי המון עבודה, צריך לסגור את התקציב של הענף לשנה הבאה, המון ישיבות, נסיעות. גם הלימודים תובעים את שלהם- תרגילים להגיש, בחנים. יש לי תחושה שכל הקבוץ שותף למירוץ שלי אחרי הזמן- נו, מה קורה? מתי נוכל לברך "המוציא"? מה, עוד לא ילדת?! וכדומה...
יום שישי- כרגיל, בעלי מנקה את הבית, אני רצה (יותר נכון נוסעת. קבלתי קלנועית בגלל שמירת ההריון) מישיבה אחת לשניה ובין לבין מספיקה גם קצת קניות ובישולים. כן, יש לי צירים פה ושם, אבל אני כבר לא מתרגשת מהם. הם מלווים אותי כבר כמה חודשים טובים...
ליל שבת. אני עייפה. אליאב וסיני חוזרים מבית הכנסת, אנחנו אוכלים, שרים. אחרי הסעודה הולכים לבקר את ההורים של אליאב (מעבר לכביש...), שהדודים יעייפו קצת את סיני. אני מרגישה שהצירים תופסים קצת קצב אבל לא מתלהבת יותר מדי. חוזרים הביתה. אליאב משכיב את סיני, אני מדיחה כלים. כשאליאב חוזר אני מבקשת שייגש להורים שלו ויכין אותם לאפשרות של הקפצה באמצע הלילה. הוא אומר שאם היא לא יצאה עד עכשיו, הוא מבקש שתחכה לפחות למוצאי שבת. גם אני מעדיפה את האפשרות הזו... שתיים לפנות בוקר. אני מתלבטת אם להעיר את אליאב- הצירים מגיעים כל חמש דקות ואפילו מתחילים לכאוב. בית החולים קפלן נמצא ברחובות, אנחנו גרים בקיבוץ סעד- זו נסיעה של שעה לפחות, ועוד צריך לקחת אוטו מחדר האוכל, ולקרוא לסבתא... טוב, אני מעירה אותו. הוא מחבר אותי למטרניטי יוניט- ואני מקווה ומתפללת שאנחנו לא מחללים את השבת לשווא. אליאב הולך לקרוא לסבתא ולהביא אוטו. אני מכינה בגדים וציוד לסיני להמשך השבת. לחזור אנחנו לא נוכל, גם אם לא תהיה לידה. רבע לשלוש. אנחנו נוסעים. השומר המום לראות מכונית, פותח לנו את השער בידיים ומאחל מזל טוב. יש לי דמעות בעיניים. אנחנו נוסעים, הכבישים די ריקים. גם שבת, גם השעה. אני מתחילה לשיר זמירות שבת, זה עוזר לי לנשום נכון וגם מרגיע אותי.
שלוש וחצי. הגענו לקפלן. שלושת רבעי שעה!
אנחנו היחידים בקבלה. מחברים אותי למוניטור לבדיקה ראשונית. אני מבקשת את חדר הלידה עם המקלחת ומבטיחים לי שאין שום בעיה. רופא שבא לראות את תוצאות המוניטור שואל אותי למה הגענו. אני מסבירה לו שיש לי צירים כל חמש דקות ושאנחנו גרים רחוק והוא מסתכל עלי במבט מרחם- טוב, אני מבין שבכל מקרה אתם נשארים כאן עד מוצאי שבת... מה?! הוא מתכוון לזה? אני לא יולדת? נסענו סתם?! מגיעה מיילדת, מביטה במוניטור ושואלת אם אני רוצה שהיא תבדוק אותי בכל זאת. למה "בכל זאת"? אני שואלת, והיא מסבירה לי שאמנם יש צירים אבל הם חלשים ובטח אין לי שום פתיחה. אני מתרגזת. לא יכול להיות שחיללתי סתם שבת ואלה לא צירים חלשים! כן, שתבדוק אותי! היא בודקת ומודיעה לי בהפתעה גמורה שיש לי פתיחה של 5 ס"מ. ידעתי! אני מאושרת.
היא שואלת אם אני רוצה להיכנס כבר לחדר הלידה ואני אומרת לה שבינתיים אני מעדיפה להסתובב קצת. היא מביאה לי את הכדור ואני מתיישבת עליו בשמחה. הטנס עובד נהדר, אליאב מוצא איזה ספר לקרוא ואני רק מקווה שסיני ישן היטב בבית ולא מבוהל לגלות שאנחנו לא שם.
חמש וחצי. אנחנו נכנסים לחדר לידה מס' 1. זהו "החדר הטבעי" של קפלן- הוא גדול יותר מהאחרים ויש בו מקלחת ושירותים. אני ממשיכה לקפצץ עם הכדור והטנס ושולחת את אליאב לתפוס תנומה על הכורסא הנוחה לצד המיטה. המיילדת מבקשת לחבר אותי למוניטור כיוון שבקבלה היו האטות דופק בזמן הצירים, אני מסכימה בתנאי שזה לא יפריע לי להישאר עם הכדור וכשרואים שהכל בסדר אנחנו מתנתקים ואני הולכת לשירותים. אני מגלה שיש לי הפרשה רירית ומודיעה למיילדת שירד לי הפקק. היא צוחקת עלי- הפקק ירד לך מזמן, חמודה, הגעת עם פתיחה של חמש! טוב, נו...
אני רגועה, שרה שירים שקטים של שבת. טוב לי, אני מרגישה מצויין.
מתחלפת משמרת. חבל, הן היו ממש נחמדות...
שמונה וחצי. הצירים הופכים חזקים. אני "מבלה" המון בשירותים, לא מבינה למה לא עשו לי חוקן אבל מתפדחת לשאול. מבקשים לחבר אותי שוב למוניטור ושוב רואים האטה בדופק. אני לא מעוניינת לחתום בשבת על דף "הסרת אחריות" ולכן נשארת מחוברת למוניטור. הוא ממילא לא מפריע לי.
תשע ורבע. כבר לא נוח לי על הכדור, לוחץ לי. אני מטפסת על המיטה ונעמדת על שש. הטנס מעצבן אותי, אין לי סבלנות עכשיו ללחוץ על כפתורים. אליאב מנסה לשכנע אותי לעבור שלב ולהמשיך עם זה- עד עכשיו זה היה מצויין וממש עזר לי, אבל אני מסרבת.
הצירים נהיים תכופים וכואבים לי נורא. המיילדת מנסה להקל עליי ומרימה את החלק העליון של המיטה. עכשיו אני במין תנוחה מוזרה- הרגליים "על שש" אבל הידיים ופלג הגוף העליון בארבעים וחמש מעלות.
אני מרגישה צורך ללחוץ, כואב לי נורא. פתיחה: שבע.
אני מודיעה למיילדת שאני עושה קקי על המיטה והיא אומרת שזה רק נדמה לי ומה שאני מרגישה זה הראש של התינוק שלוחץ על עצם הזנב שלי. ההסברים לא מעניינים אותי כרגע, עכשיו רק כואב, כואב, כואב. אני מבקשת מאליאב שיעזור לי. המיילדת מדריכה אותו איפה ללחוץ בגב שלי והוא נרתם למשימה. יש לי ציר כל חצי דקה, אני דוחפת ואני עייפה נורא. אליאב המסכן עובד קשה.
באיזשהו שלב קורה דבר מוזר- אני נרדמת בין ציר לציר. ממש ישנה! עם חלומות! ואחרי חצי דקה, רבע דקה מתעוררת מחדש בצעקות כאב. המים עדיין לא פקעו לי וכשמציעים לי פיקוע אני מתלבטת רק לשניה ומסכימה. אם זה מה שיזרז- קדימה! הפיקוע בהחלט מקל על הכאב, אבל אחרי כמה רגעים הוא מתחדש. אליאב הגיבור מתרוצץ כל הזמן- מעסה לי את הגב, מביא מים, מנגב זיעה.
אני עייפה. רוצה לישון. מבקשת שיניחו לי קצת אבל המיילדת אומרת שאנוח לאחר שהתינוקת תצא.
רבע לעשר. המיילדת מבקשת שאתהפך על הגב כיוון שהגעתי לפתיחה מלאה. אני לא יכולה לזוז, בטח שלא להתהפך. אני שומעת מיילדת אחת (היו כמה, והן התחלפו מדי פעם) ממלמלת לשניה משהו שנשמע לי כמו "צריך אפי". "שום אפי!" אני צורחת עליהן "הבאתי לכאן שמן, עיסיתי את עצמי, אני לא מסכימה שתחתכו אותי!!!". המיילדת אומרת שהיא לא יכולה לקבל ככה את הלידה. אין לי כח להתווכח איתה. אני אוספת כוחות ומסתובבת.
"תלחצי!" היא אומרת, אבל אין לי כח. אני רוצה לישון.
אליאב מביא לי מים ומעודד אותי. עוד מעט זה ייגמר. טוב, גם אני רוצה כבר להיות אחרי. כשהיא מבקשת ללחוץ אני לוחצת. באופן מוזר ביותר הצירים עכשיו הרבה פחות כואבים. אני לא בדיוק מנותקת מהגוף שלי, אבל משהו נהיה אחר. היא מוציאה סכין גילוח. "מה את עושה?! אני לא מרשה לחתוך אותי!" "אני רק מגלחת, לא חותכת". יאללה יאללה, אז למה את מגלחת?
המיילדת מדקלמת "את נהדרת, את נהדרת"- למה זה נשמע לי כמו תקליט שרוט? באותה נשימה היא גם טוענת שאני לא לוחצת טוב. אני מבקשת הוראות והיא לא אומרת שום דבר שאני לא עושה ממילא.
עשר וחצי. נמאס לי. למה רק אני לא מצליחה ללדת נורמלי? בטח תכף יציעו לי ואקום וכל המאמצים יהיו לשווא. היא ממשיכה להודיע לי שאני לא לוחצת נכון. אני כמעט בוכה ואז אליאב מתכופף אלי ולוחש לי "מתוקה, הראש כבר חצי בחוץ, את יכולה לעשות את זה." זריקת מרץ נהדרת. לחצתי ופתאום הרגשתי שהכאב משתחרר.
עוד בטרם יצא שאר הגוף, הגיע רופא ושאב את המים (המקוניאליים, מסתבר) מהתינוקת. היא התחילה לבכות- רב הגוף שלה עדיין בתוכי והיא כבר בוכה! איך זה יכול להיות?
מכאן הדרך היתה קצרה. היא יצאה ואני הרגשתי שנצחתי, הצלחתי! אני יכולה גם! כמו כל הנשים בעולם! נתנו לי אותה. תינוקת חמודה, נורמלית לגמרי, הכל בסדר, הסיוט נגמר.
חבקתי אותה וראיתי שהמיילדת מתקרבת אליי. "מה?" שאלתי. "אני רוצה להוציא לך את השליה", היא ענתה. "מה ז"א להוציא? אני אלד אותה!". היא רצתה למשוך לי אותה החוצה!!! מטורפת! "חשבתי שאת עייפה מדי ותעדיפי ככה". כמובן שלחצתי ותוך שניה השליה היתה בחוץ. זה היה מחזה מדהים. זה אולי נשמע מוזר, אבל חבל הטבור הוא פשוט יפה! אולטרה סגול כזה...
זהו, בעצם. נקרעתי קלות, קרע פנימי, תפרים מעטים ופשוטים. הרופאה אמרה שהקרע נוצר בגלל חתיכת עור שהתאחתה לא נכון בעקבות התפרים של הלידה הקודמת. נשארנו עם הילדה שלנו בחדר הלידה עוד כשעתיים, היא ינקה, שרנו לה, בירכנו אותה.
על אף המיילדת המעצבנת שהיתה איתי בסוף, אני לא שוכחת את הצוות הנפלא שהיה איתי רוב הזמן ונענה לרוב מה שבקשתי, ואת אחראית המשמרת שקבלה אותי (נדמה לי ששמה היה חנה בנטוב) ועודדה אותי ללדת כמו שאני רוצה. עובדה שבסוף הצלחתי. אמנם בשבוע 41 +2, אבל עכשיו זה כבר מאחורי.
תודה למכשיר הטנס שעזר לי לעבור את רוב הצירים בשלווה.
תודה לאליאב שהיה שם בשבילי ברגעים היותר קשים.
תודה לקב"ה. אני בטוחה שהוא זה שהוציא את הילדה שלי החוצה, לא המיילדת.
ועוד משהו- מחלקת היולדות בקפלן מ-ד-ה-י-מ-ה. בקשתי ביות מלא וקבלתי סוויטה במלון- חדר ענקי, רק בשבילנו, עם תנאים מדהימים ואפילו שירות חדרים... ואני בסה"כ רציתי להיות עם הבת שלי... הצוות מקסים (גם הרופאים/ות!) ותומך והרגשתי כל הזמן שנורא מפנקים אותי.
קראנו לבת שלנו "שבות" כיוון שנולדה בשבת וכיוון שזהו חלק מנבואת נחמה ("...ושבתי את שבות עמי..."). הלידה הזו בהחלט היתה לי נחמה.
|
תוכן התגובה:
|
