|
15/5/2003 13:19
|
דובת גריזלי
|
מאת:
|
|
הייתי בלי סוף בלבטים האלה... עכשיו מגובה אימא לבת שנה
|
כותרת:
|
שלום לחברותיי לפורום, שלום ותודה לד"ר לייבוביץ' שבלי ספק חיזקה בדבריה הרבה אימהות מתלבטות. וקשה למצוא אימא לילד ראשון שאינה מתלבטת בשאלות האלה. את "התינוק יודע" לא קראנו, אבל קראנו את "הלוחשת" שכל השכונה המליצה עליה במקהלה והתייסרתי קשות מכל הדברים הנלמדים משם שסתרו את תחושותיי. זאת דוגמה אחת מני רבות מאוד. כמה הערות קיבלתי בינקותה של בתי: למה היא כל הזמן על הידיים? היא לעולם לא תסכים לרדת מעלייך (ואפילו כך: "מה, גם את מכת עקרון הרצף? תראי לאיזו רמת קדמה הגיעו השבטים שמגדלים כך! זאת שיטה לגדל חתול!") למה את ממהרת אליה בכל רגע שהיא בוכה? היא תגדל מפונקת! למה היא שוב יונקת? הלוא הינקת אותה לפני שעה או פחות! זה היה קשה, ולא מפני שאני לא יודעת מה לענות לנודניקים, אלא מפני שלפני הלידה לא היה לי שום ניסיון טיפול בתינוקות: אני בת יחידה. ולא בעלת ביטחון עצמי גבוה. תמיד היססתי, שמא האינסטינקטים שלי נובעים מתסביכיי האישיים ומזיקים לילדה. עם כל הספקות מרבית הזמן המשכתי לשמוע לאינסטינקט - פשוט כי כל יתר האפשרויות השאירו אותי בספקות עוד יותר גדולים. האינסטינקט נתמך במחשבה שצורך שמתמלא חולף, ואילו צורך שאינו מתמלא נתקע והופך לתסביכים. איזו הקלה יש לי עכשיו! כמה כיף לראות שהילדה, כאילו להכעיס את אותם הנודניקים, מבקשת שייתנו לה חופש ולא יחזיקו אותה על הידיים זמן רב מדיי. שהיא רגועה מאוד ומפותחת מאוד. שכשהיא רוצה לינוק אינה בוכה או צועקת אלא אומרת "האם" ומצביעה על השד. לא שכל הספקות הלכו ונעלמו, ולהגיע בניחותא לגיל שנה עוד לא אומר להצליח בחינוך. עדיין אני שואלת את עצמי: אולי הייתי יכולה ללמד אותה איכשהו שלא להתעורר ארבע פעמים בלילה להנקות? אולי עוד דברים ראויים לשיפור בגלל טעויותיי? אבל בגדול אני כבר יודעת שהאמונה באינסטינקט האימהי שלנו אינה מסוכנת כפי שספרים ואנשים מסוימים מלמדים אותנו. הטבע אינו טיפש עד כדי כך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|