היי דנדוש,
גם אני מתנהגת עם הילדים בדיוק כמוך. לפעמים, כשאני שומעת הורים אחרים, שטופי אמביציה, מסבירים כל דבר לילדיהם התינוקות, אני נתקפת רגשות אשם: האם בגלל שאני לא פטפטנית ו/או בגלל שאין לי כוח לתאר ולהסביר כל הזמן, הילדים שלי יגדלו פחות אינטליגנטיים? ילמדו לדבר מאוחר יותר, לא ישיגו ציון טוב בפסיכומטרי?
אבל נראה לי שזה לא כך. כלומר, מגיל מסוים (לא יודעת איזה, זו כבר שאלה לדרורית ואורית) אמנם כדאי להסב את תשומת לבם של הילד לכל מיני דברים, לעודד סקרנות ושאלות וכו'. אבל בגיל רך כל כך, נראה לי שצריך בעיקר לספק אהבה אינסופית, לתת לילד ביטחון עצמי וביטחון בעולם, והשאר כבר יבוא מאליו. הגירויים שהוא סופג, אפילו מטיול פשוט, כבר מפתחים אצלו את הקשרים בין הנוירונים של המוח. ואני בטוחה שכמוני, אם את רואה שהילד מתבונן בעניין על משהו מסוים, את כבר אומרת באופן טבעי את שם הדבר, מה הוא עושה וכו'. כלומר, לא צריך כל הזמן לנפח את ראשו של הילד בדיבורים אינסופיים ובמידע שייכנס מאוזן אחת וייצא מהאוזן השנייה. והכי חשוב, כמובן - אם ילד יראה שהוריו קוראים ספרים, לומדים דברים, מתעניינים ושואלים שאלות לגבי העולם - רבים הסיכויים שיילך בדרכם.
נראה לי גם שילד חש בלחץ של הוריו להעמיס עליו מידע, ויעשה דווקא אם הם יגזימו.
אז אני מקווה ששתינו נוהגות כשורה.
|
תוכן התגובה:
|