|
22/5/2003 00:38
|
יגור
|
מאת:
|
|
לדנדוש השקטה
|
כותרת:
|
שלום!
זו באמת שאלה של דעה, לא נראה לי שיש תשובה חד משמעית. יש פה גם כמה אמהות מנוסות וכמה מדופלמות מתחום החינוך שאשמח מאד לשמוע מה שיש להן להגיד.
נמציא טווח שבקצהו האחד הורים פריקים לחינוך, שגובלים בהגזמה: הם אלו שדוחפים ילד בן ארבעה חודשים שיתחיל לזחול, ששולחים אותו בגיל 5 לשיעורי מחשב משעממים ב"גן וגם" ז"ל (מזל), שהופכים טיול משפחתי לשיעור מורכב בתולדות עם ישראל וכד'. בקצה האחר- הורים כמעט מזניחים, שלא קיימים רוב הזמן, מבלים זמן איכות מול הוידאו וכד'. רוב רוב ההורים נמצאים באמצע התחום, אבל חשוב לי להדגיש שגם ההורים בקצוות הם הורים "די" נורמאליים ושילדיהם לרוב גדלים באושר, ושיש בעולם ה-מ-ו-ן ילדים שישועו גם להורים כאלו.
נראה לי שבשאלה שלך גלומה התשובה: את מרגישה קצת קרובה לקצה של ההורים שלא מטפחים. לדעתי זו לא ממש תחושת אשמה אלא יותר ביקורת עצמית: ואם את מרגישה ככה לגבי המציאות שלך כנראה שזה נכון, ושתצטרכי למצוא כלים להשתפר. ולעולם לא מאוחר מדי. וזה לדעתי הרבה פחות קשה משזה נראה.
התחלת יפה בשיחות עם חברות (פה ואולי בעוד מקומות?). במקומך הייתי לוקח את זה הלאה: עכשיו את יכולה להתבונן באחרים לצורך למידה, ולא קנאה: בטוח שגם לך יש המון אינפוט אם רק תשחררי אותו, וגם אם בהתחלה תרגישי די מטופשת לומר: "מה ההבדל בין פרפר לציפור" וכד'. ואולי לא יזיק להתעלק על חברות יותר אקטיביות (טיול משותף בפארק וכד'???
בכל מקרה לדעתי חשוב שתעקבי אחר תחושותייך, שתדברי עליהן ושתפיקי מהן משהו מעשי.
ונסיים בברכת יגור (אופס זה אני),
אושר!!!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|