|
22/5/2003 11:06
|
טלטל
|
מאת:
|
|
איך גדל ילד לאמא קשקשנית כמוני
|
כותרת:
|
למרות שאני אחת שלא סותמת את הפה לרגע, לקח לי זמן עד שהצלחתי לדבר אל בר ולא להרגיש מאולצת. כלומר- עם האוכל בא התאבון. פשוט לדבר, למרות שזה נשמע מאולץ ואחר כך כבר מתרגלים וזה זורם. הכי פשוט זה להתחיל עם הדברים הפשוטים והיומיומיים, כגון: "עכשיו אנחנו מחליפים חיתול כי החיתול מלא בקקי. הנה, אני מנגבת לך את הטוסיק ועכשיו הוא נקי...." וכו'.
בתור אחת שנמצאת בצד השני של המתרס וכל הזמן מסבירה ומסבירה, אני חייבת להגיד שגם זה לא תמיד אידיאלי. לפעמים, באמצע הסבר מלומד על איזו תופעת טבע אני רואה פתאום את העיניים של בר מזדגגות והוא לגמרי מאבד ענין. אז אני קולטת שהגזמתי וזה עדיין לא לרמה שלו או שהוא פשוט לא מעונין בהסבר. בעיני, סוד ההצלחה הוא באיזון. לזרום עם הילד ברמה שלו ובצורך שלו לקבלת מידע. כלומר, לא להאביס את הילד במידע אלא לחכות שהשאלות יגיעו ממנו ואז הוא גם יהיה יותר פתוח וקשוב לתשובות. כמובן שיש גם את "זה שלא יודע לשאול" ובמקרה הזה- "את פתח לו". כלומר, לגרות אותו לשאול ע"י התחלה של הסבר או לשאול במקומו ולראות אם הוא מעונין. למשל: "אתה יודע למה הכלב מוציא לשון"? אם בשלב הזה הילד מביט בעיניים עורגות אל הנדנדה- תעזבו אותו. אם הוא שואל "למה"? תנו לו הסבר שמתאים לרמתו.
את התובנה הזו, שאני חולקת איתכם כאילו היתה שלי מאז ומעולם, גיליתי רק לאחרונה. עד עכשיו בר סבל מאמא ש"מנפחת לו את הראש", כמו שמישהי הגדירה כאן קודם. הסברתי לו לא רק בגלל שהיה נראה לי שהוא צריך את זה אלא גם בגלל שאני אוהבת לדבר ולהסביר והוא פשוט היה לידי ונאלץ לשמוע את כל זה. בינתיים, גדל לידי ילד שיודע בעיקר לדבר ופחות לעשות. כלומר- הוא מסוגל להתעורר בבוקר ובעודו שוכב במיטה להסביר איך הוא יקום, יתלבש, יקפוץ, ירקוד, ירוץ... אבל אחרי שסיים לדבר על כך הוא לא יעשה שום דבר מכל אלה, אלא ישאר פסיבי לגמרי ומקסימום יתיישב על המיטה. בעיני, זה בעייתי.
וכאן מגיע עוד נושא שעלה כאן בדיון- האם צריך לשחק עם הילד ולהיות פעיל איתו? לצערי, השאלה לא רלוונטית במקרה שלנו כי שנינו (אני ובעלי) לא מאוד פעלתנים. הכח של שנינו טמון בעיקר בפה. בעולמנו המודרני זה הרבה פעמים יתרון, אבל בגידול ילדים זה לא כך, מסתבר... אחרי 5 דקות של משחק משותף אני פשוט נרדמת משעמום. לטיל איתו אני יכולה שעות אבל ממש לשחק איתו זה כבר סיפור אחר.
מצד אחד אני חושבת שילד צריך משחק משותף אבל מצד שני אני לא בטוחה האם אנחנו כהורים יכולים/צריכים לספק את זה בעצמנו. בעבר, בחברה השיבטית, הילדים שיחקו פשוט אחד עם השני. היום, כשהם נמצאים המון זמן בבית, עם ההורים בלבד, כבר אין מי שיתלהב מהמשחק איתם. לדעתי הפתרון טמון בהפגשת הילד עם ילדים אחרים (גם אחה"צ) וביצירת חברה סביבו, כזו המתאימה למשחק. למשל, אם נפגשות 2-3 אמהות עם ילדיהן- הילדים ישחקו זה עם זה והאמהות תוכלנה לשבת בצד ולעסוק בעניניהן או לשוחח.
פתרון נוסף, שלא תמיד רלוונטי, הוא להביא לעולם עוד ילד או שניים. מנסיוני עם בר, גם אם יש לידו תינוק קטן (שעוד לא יודע לשחק) הוא משתף אותו במשחק ויכול להעסיק את עצמו שעות ארוכות עם ה"שחקן" הנוסף, למרות שהתינוק לגמרי פסיבי. מספיקה תשומת-הלב והמבט של התינוק כדי שבר ירגיש שיש מישהו שמשחק איתו.
כרגע אני דואגת להפגיש את בר עם ילדים כמעט כל יום אחה"צ ובנוסף גם "מארגנת" לו אח קטן. זה הפתרון שלי.
מקווה שעזרתי למישהו, אשמח לשמוע עוד תובנות,
טל.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
