|
22/5/2003 05:26
|
מאמאצ'יקה
|
מאת:
|
|
אני חושבת שזה משתנה עם הגיל (של הילד)
|
כותרת:
|
כשעמית נולדה, גם אני תהיתי אם אני שתקנית מדי. הרגשתי שאני מאלצת את עצמי לדבר כדי שתשמע את הקול שלי. הייתי מנסה לזכור לקרוא ספרים (שלי) בקול רם כדי שתשמע את צליל קולי וכו'. עם הזמן זה השתנה. אני חושבת שזה השתנה מאוד משמעותית בהתאם תמידת התגובתיות שלה. ככל שעמית הראתה יותר עניין בסובב אותה, שוחחתי איתה יותר. בהתחלה זה היה בסגנון שתיארת: "הנה כלב, הנה עץ. איפה יש עוד עץ?" וכו', כי זה מה שהתאים לה באותו הגיל. וכמובן בלי להעמיס, פשוט בגלל שזה לא בא באופן טבעי לקשקש כל הזמן. בהמשך, כשהיא התחילה לדבר בעצמה, זה כבר הפך לדו-שיח ומכאן הכל פשוט מאוד. יכולנו לשוחח ואם הרגשתי שאין לה חשק לדבר, או להיפך, זה הנחה אותי מצויין לגבי כמות המידע שהיא רוצה לקבל. עם הזמן, ככל שהתקשורת שלה השתפרה, זה הפך טבעי לגמרי והיום זה כבר לא משהו מודע בכלל, אנחנו פשוט מפטפטות כל הזמן ;-)
אגב, אני חושבת שנושא הגבולות צריך להיות נפרד לגמרי. הצבת גבולות זו פעולה חינוכית, שאת קובעת את תחומה ואת הביטויים שלה ביום יום שלכם.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|