|
22/5/2003 08:01
|
עירית ל
|
מאת:
|
|
שתיקה שווה זהב
|
כותרת:
|
כשבני היה קטן, עד גיל שנה אולי, אם הייתי איתו לבד היתה כמעט דממה בבית. אפילו מוזיקת רקע היתה מפריעה לי והשקט היה לי נהדר. מדי פעם היו יוצאי דופן - במשחק משותף הייתי מתמללת כל דבר. "לקחת את הקוביה האדומה, שמת קוביה גדולה על קוביה קטנה" וכו'. לפעמים הייתי שרה לו שירי משחק וסתם שירים וכמובן מקריאה לו ספרים ואם היו לי אורחים הייתי מדברת איתם מן הסתם.
ככל שהוא גדל, האינטראקציה המילולית גדלה, כיוון שהוא יוזם יותר ויותר. הוא שואל מה ולמה ומבקש הסברים. כיום כשהוא מעל שנתיים, אנחנו מדברים המון. אני מספרת לו דברים עלי, על עבודה שעשיתי, על שיחות שניהלתי עם חברים ועוד והוא מספר לי על עצמו, על הגן, על משחקים ששיחק. אנחנו חולקים מחשבות, רצונות והתנסויות והוא ממש פרטנר לשיחה אמיתית ולא ילדותית בעיני.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|