גם הקטנה שלי בת שנה וחודש אוטוטו, וכשהיא בוכה היא רוצה רק אותי. כל ניסיון של אבא שלה לגעת בה, להרים אותה, נתקל בחומה עזה של צרחות אימים. אין לי פתרון להציע, רק להוסיף את הגיגי בנושא. כשחשבתי על כך הגעתי למסקנה, שהכל מתחיל ממני. העובדה שמאז שנולדה לא עודדתי קשר ביניהם, העובדה שאני תמיד שם, ולא מאפשרת לאיש להכנס בינינו, העובדה שאבא שלה מעולם לא החליף לה טיטול או רחץ אותה, או בילה איתה זמן לבד בלעדי. אצלי זה מאוד קשור לחוסר היכולת שלי להרפות, ולהאציל סמכויות. חוסר היכולת שלי לבטוח באחרים, וגם מטענים זוגיים. מסקנות? מניחה שראשית צריכה ללבן כמה נושאים עם עצמי, כשהם יפתרו, תאכלס מניחה שהמסר הלא מילולי יעבור גם אליה, אך בכל זאת נראה לי שכל "חינוך" שכזה לאו דווקא יתקבל בהבנה ובשמחה מצידה, וסביר להניח שיהיו כמה ימים של בכי, אך אני מניחה שכשאני אדע ואאמין שבאמת ובתמים היא בטוחה, ובידיים אוהבות, ייקל עלי להרפות, ולהניח להם למצוא את הדרך להסתדר בעצמם.
איריס
|
תוכן התגובה:
|