כל כך כל כך מוכר, בעיקר במשפחות בהן התינוק הורגל לראות רק את אמא בלילה (אם מפאת ההנקה או מסיבות אחרות).
אני כמעט לא מכירה משפחות בהן זה אחרת.
ליהיא, מאחר ואני לא יודעת אם את מכירה וזוכרת אקדים ואומר שאני מתנגדת נחרצות להשארת ילד בוכה לבדו במיטה למען ההרגל וכו'. אני חושבת שזה מדכא ולא נכון ומעולם לא נקטתי בגישה הזאת. היא שגויה בעיני, מאחר והמסר המשודר לתינוק (:"גם אם תבכה לא נבוא") גורם לייאוש, פסימיות, פוגע
באמון וכו'.
אבל לא כך הדבר הוא כשילד מוחזק בזרועותיו של אביו ודורש את אמא.
זה נורא נורא קשה לשמוע את הילד בוכה. זה נורא קשה לא להיענות לו.
אז מה עשיתי? ביקשתי מבעלי שכשהוא מגיע למיה, ומוציא אותה מהמיטה, יגיב לבכי שלה (היא בוכה תוך קריאת "אמא אמא") משהו בסגנון זה: "אמא ישנה עכשיו" "אמא אוהבת אותך מאוד, היא ישנה עכשיו" "עכשיו אבא פה" וכו'.
הידיעה שלי (שכן אני גורם די מרכזי בכל הבעיה) שמיה לא חושבת שנטשתי אותה, שהיא בידיים אהובות ואוהבות, שיש מי שנותן לה חום, היא היא שאיפשרה לי להישאר בחדר שלי נוכח הבכי, ולחכות עוד דקה ועוד דקה. בסוף זה הסתדר.
הפעמים הראשונות מאוד קשות. למה? בעיקר כי היא יודעת שכשהיא בוכה את באה. אז היא בוכה עוד ועוד ומחכה לתוצאה. אחרי פעמיים שלוש היא מבינה שלא תבואי באמת ("אמא אוהבת אותך. אמא ישנה עכשיו"), ונותנת לאבא לנחם.
בעיני זה בסדר שאמא לא קופצת כשהילדה בוכה. יש פה מסר מאוד חשוב לילדה (אבא גם יכול להיות שם בשבילך), ואולי אפילו עוד יותר חשוב- המסר לאבא (זקוקים גם לך!).
אגב- בימים שבעלי לא קם אליה (הוא מרגיש לא טוב לאחרונה) ורק אני קמה, יש רגרסיה קלה, והיא שוב בוכה כשהיא מגלה אותו בלילה- אבל בוכה מעט מאוד.
בהצלחה בכל דרך שתיבחרי,
תמי.
|
תוכן התגובה:
|
