גישה אחרת. מניסיון (מר) כשיש בלגן בבית יש לו נטיה להתעצם... בשלב הראשון הייתי קובעת שבסופ"ש כולנו מגייסים ומשקמים את פני המאורה בה אנחנו חיים (כביסות, מדיח, שטיפה, ניקיון שירותים - בחלוקה על יומיים ובמשימות מותאמות לכל אחד מדרי הבית כולל ילדים שיכולים לנגב אבק ולעזור בסידור והזזת חפצים ממקום למקום, הפעם לשם שינוי עם מטרה ברורה). ניתן להעזר ב"פליילידי" יש אתר מצויין באנגלית ובו טיפים לשיקום הבית ;)
בשלב השני לבקש לשמור על הסדר (לא חייב לכלול ניקיון, נניח להניח את כל כלי האוכל בכיור אחרי ניקוי פסולת 'כבדה' לפח, או סידור משחקים כחלק מהמשחק עם הילד) כן לקחת בחשבון שלהיות עם בן שנה וחצי זו עבודה, ואפילו קשה (כן צריך השגחה צמודה, צריך לענין אותו, לעזור לו - אפילו להרדים אותם בגיל הזה זה לא פשוט) ולכן גם להקטין ציפיות.
בשלב מאוחר יותר להגיע למצב שבו בסוף היום שלך מוקדש זמן לארגון מה שלא אורגן עד כה (לא זוכרת אם יש ילדים גדולים, אבל אם כן בקלות ניתן לגייס אותם). אפשר גם להשאיר פתק לבן הזוג עם מה שנשאר (ולא להכין רשימה ארוכה מתישה אלא משימה סבירה או שתיים שארוכות גג חצי שעה)
אני לא יודעת מה טיב העבודה של כל אחד ואחת מכן, אבל אני יכולה לומר שאני מכירה חברות שהפכו לעקרות בית ומבחינת בן זוגן התפיסה היתה שתפקידו לפרנס ותפקידה לקרצף. נשבעת לך שהרבה יותר קשה (ופחות מתגמל)להיות המקרצפת מלצאת ולפרנס... ולכן אן מדובר בתק' קשה כלכלית ממש לא הייתי נכנסת לעמדה של דרישה מבן הזוג היותר פנוי (בזמן, ויותר לחץ רגשית לגבי עתידו התעסוקתי ועתידכם הכלכלי), כן הייתי מצפה שיהיה אכפת ברמה של שותפות. אני בזמן האחרון ממש לא בענין ניקיונות וקרצופים (יש לי פחות כוח ופחות זמן) ולכן האישלי לקח על עצמו את מה שהיו בעבר הלא רחוק "התפקידים הנוספים" שלי. ברור שזה לא מתוך בטלנות אלא כתוצאה מעומס. שותפות היא לא חלוקה של שווה בשווה, אלה שיתוף. מתוך הבנה וחברות. אני מאמינה שזה בסיס הרבה יותר יציב ונוח מחשבונאות וחלוקה שווה תוך כדי מדידה מתמדת.
|
תוכן התגובה:
|