אני יכולה לומר מניסיוני שלפני הגעתם של הצאצאים (וזו לא תלונה, אלא עובדה), היה לשנינו הרבה יותר פנאי לטפל בגינה, לסדר פרויקטים אינסופיים (חלקם, אגב, בדיעבד, מטופשים למדי), לתייק ניירת (חשובה, כמו דו"חות מהבנקים, תשלומים שונים, תלושי שכר). מיום שהילדים הגיעו יש הרבה פחות פנאי לדברים הללו. יש מגרה (מלאה עד לאפס מקום) לניירת שטרם תויקה, יש ערמות של ספרי ילדים בכל מיני מקומות ברחבי הבית, יש הררי משחקים, יש ערמות של כביסות... יש הרבה יותר עבודה והרבה פחות זמן לבצע אותה...
הדינמיקה משתנה בהתאם לארגון כללי כל הזמן ועד "כיבוי שרפות" תלוי בתקופה ובכוחות (של כל אחד משנינו ושנינו יחד). נורא מבחינתי לחיות בבלאגן, לאיש זה הרבה פחות מפריע (אלא אם כן הוא מחפש משו ספציפי שאבד בהררי הבלאגן, ואז השיטה היא ניוד הבלגן בערמות מצד לצד). ענין של הרגלים ושל אופי, אני מניחה. בדיוק כפי שלי יש הרגלים אחרים שיכולים לשגע את האיש (כמו למשל אופן מיון הכביסה שלי, שהוא נושא קבוע לבדיחות אצל כל מי שמכיר את השיטה)
עוד 15 שנים, כשהילדים יגדלו, אני מניחה ששוב יהיה לנו יותר זמן פנוי לסדר את הבלגן, מגרת התיוק תשאר ריקה, משחקי הילדות יארזו וימתינו לנכדים, יהיה קצת יותר כסף פנוי (בלי משכנתא) ואולי אסכים להכניס עוזרת לבית (שזו בהחלט בעיה שלי עם הקונספט)...
|
תוכן התגובה:
|