אני כותבת מהמקום של מישהי עם בנזוג הכי שותף בהכל, שבחיים לא צריך לבקש ממנו כלום. עושה הכל בבית בדיוק כמוני. ודוקא אני יודעת כמה זה לא מובן מאליו. לא פשוט "לחנך" או לשנות הרגלים של אדם. מיאלינאה והחצי צודקים אם היינו כאן בדיון על עקרונות והתנהגות שראוי לאמצה. אבל אם במציאות החיים עסקינן, לבוא בטענות, להתמרמר ולהתעצבן סתם לא יעיל, ואף מזיק קשות לזוגיות ולבריאות. יש ויתורים שצריך לעשות כשחיים עם בנזוג, יש פשרות, ויש פתרונות, שגם אם נשמעים לא הוגנים, לא מוסריים, מקוממים וכו' - בסופו של יום יורידו מהכותבת מעמסה גדולה, וימנעו משברים ועצבים.
"מה נסגר אתכן הנשים?" שאלתם- וזאת התשובה- אנחנו מעשיות, מסתכלות על החיים בעיניים פקוחות, מביטות במצוי ולא רק ברצוי, ולא מבקשות להשיג את הבלתי אפשרי. לכך שיש מצבים אחרים, הרבה יותר מוצלחים- אני כאמור עדה בעצמי. אבל כמו שכתבה סוי- לא כל אחת (ולא כל אחד-) זוכים בבני זוג מהסוג הזה. אלה החיים!
|
תוכן התגובה:
|